מאגר סיפורי מורשת

בחירת השם "נועה"

שמי נועה ציון, נולדתי בשנת 1955 בקיבוץ מעיין ברוך שנמצא בצפון הארץ.

השם נועה נבחר, משום שאימא שלי ושמה גינה ז"ל, שכבה אז בבית חולים בשמירת הריון במשך כל ההריון. אסור היה לה לרדת מהמיטה. בזמן ששכבה בשמירת ההריון במיטה, היא קראה פרקים מספר התנ"ך, שמאוד אהבה לקרוא בו. בזמן שהיא קראה בתנ"ך היא התחברה במיוחד לסיפור של בנות צלפחד שמסופר בספר במדבר. בְּנוֹת צְלָפְחָד היו חמש בנותיו של צלפחד בן חפר המוזכרות בתנ"ך, בספר במדבר. שמותיהן: מַחְלָה, נעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה ותִרְצָה. אחת מבנות צלפחד הייתה נועה ואמי בחרה בשם זה עבורי. בנות צלפחד היו גם אמיצות וגם עצמאיות והיא רצתה שהתינוקת שלה תגדל להיות כזאת.

אהבתה של אמי לסיפורי המקרא הביאה לידי כך שבהמשך לאחר שילדה אותי, היא החליטה להמשיל וללמוד כדי להפוך למורה ומחנכת בישראל ומקצוע ההוראה בו בחרה היה כמובן – התנ"ך.

הוריי היו מהחלוצים הראשונים בארץ ישראל. אבא שלי, יעקב יענקלה ז"ל נולד בעיר חיפה ואימא שלי גינה ז"ל נולדה בעיר תל אביב. הם היו חלק מקבוצת המייסדים של קיבוץ מעיין ברוך שבגליל העליון ונמצא כ- 400 מטרים מגבול הלבנון.

ילדות ותקופת בית הספר

נולדתי וגדלתי בקיבוץ מעיין ברוך שהוריי ועוד כמה אנשים ייסדו והיו בתקופה הזאת כמה דברים די שונים מהיום.

אחד הדברים הכי משמעותיים שאני ובני גילי וחבריי מהקיבוץ לא גדלנו עם ההורים שלנו. גדלנו בבית הילדים שהיה בקיבוץ וראינו את ההורים שלנו שעתיים ביום, אחר הצהריים. לאחר מכן, בערב, ההורים היו באים להשכבה בבית הילדים ומרדימים את הילדים שלהם. אני זוכרת במיוחד את ההליכה ברגל, כשהייתי בערך בת שבע, מבית הילדים ל"חדר" של ההורים שלי – החדר של ההורים היה בעצם הכינוי המתאים ביותר לבית שלהם. אני זוכרת את זה בעיקר בגלל שהיו בדרך כל מיני כלבים שהפחידו אותי בדרך, למרות שהיום אני אוהבת כלבים.

בבית הילדים, היה רגע שהילדים חיכו לו כל השבוע – זו הייתה תוכנית הרדיו שקראו לה "פול טמפל". כל הילדים היו יושבים מסביב לרדיו ומקשיבים לתוכנית ומחכים במתח, כי זאת הייתה תוכנית מותחת לתוכנית של שבוע הבא. עוד משהו אחד שאני זוכרת, הוא שכבר מכיתה ד' הילדים היו עובדים במשק הילדים כל יום. היינו גם חולבים את העיזים שהיו להם במשק הילדים.

מלחמת ששת הימים פרצה כשהייתי בכיתה ו'. המלחמה הסתיימה בניצחון ישראל, מלחמה בה הצנחנים כבשו את הכותל המערבי בירושלים. הקיבוץ שלנו הופגז ממדינות האויב מסוריה ומלבנון, וכל הילדים היו צריכים להישאר במקלט שישה ימים. הילדים והמבוגרים דאגו לעיזים, כי לא היה אף אחד שיחלוב אותן. אני זוכרת, שבאמצע המלחמה כולנו רצנו לפינת החי ושחררנו את העיזים. זה היה מעשה של אומץ לב וגבורה, כי היה מאוד מסוכן בחוץ בגלל ההפגזות.

היכרות, נישואין והקמת משפחה

כשהייתי ילדה נסעתי עם המשפחה שלי, עם הוריי ואחותי, לשליחות לארצות הברית, לעיר ניו יורק. כשחזרתי לארץ בכיתה י', בסוף השנה הגיעה לקיבוץ  קבוצה שנקראת גרעין נח"ל שהיו אמורים להשלים את הקיבוץ. יום אחד סבתא גינה ז"ל, סיפרה לי שהיא ראתה שם בחור גבוה ונחמד בשם רוני וישר הסתכלתי והסכמתי עם אמי. אחרי אולי חצי שנה או יותר אני והוא התחלנו להיות חברים. קבוצת נח"ל זו הגיעה לקיבוץ מידי פעם. ואנחנו המשכנו לשמור על קשר בעזרת מכתבים, כי זו התקשורת שהייתה פעם, בתקופה זו. בהמשך הוא התגייס לחייל הנח"ל יחד עם כל חברי הקבוצה. גם אני השלמתי את שירותי הצבאי, כשהשתחררתי מהצבא בגיל 21,  החלטנו להתחתן בקיבוץ מעיין ברוך.

בהמשך, גרנו ארבע שנים בירושלים, כדי ללמוד ושם נולד לנו הבן הבכור איתי, שהוא אבא של אורן נכדתי, עמה אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי ויחד אנו מתעדות סיפור זה.

יש לי עוד המון סיפורים מעניינים לספר, כולל על השירות הצבאי שלי ברצועת עזה, אבל את זה נמשיך לכתוב בסיפור הבא…..

חקר תמונה ממעיין ברוך

התמונה צולמה בקיבוץ מעיין ברוך שנמצא בצפון. שנת צילום התמונה היא כנראה 1957 וליד החדר של ההורים שלי.

הדמויות המצולמות בתמונה הן: סבתא גינה ז"ל, אימא שלי זיכרונה לברכה. אני כשהייתי בערך בת שנתיים כשצילמו את התמונה. הבובה שנמצאת בתמונה היא כנראה בובה שהשאלתי. לרוב החברים והתושבים שגרו אז בקיבוץ לא היו מצלמות, אז אני לא כל כך בטוחה מי צילם? בתמונה הזאת אני לבושה בשמלה חגיגית שלא לובשים ביום יום, כי בכל שאר הימים הילדים היו הולכים עם חולצות ומכנסיים.

מה שקרה רגע לפני התמונה ומה שקרה רגע אחרי התמונה זה יחסית אותו דבר כמו מה שקרה בתמונה. כלומר פשוט להיות בחוץ ולשבת על הדשא. לא קראו כל מיני אירועים מיוחדים בתקופה שצולמה התמונה.

התמונה הנבחרת שצולמה במעיין ברוך

גלגולו של חפץ – סידור תפילה ליום כיפור

החפץ שבחרתי להביא הוא הסידור ליום הכיפורים ששרד את השואה יחד עם משפחתו של רוני ציון בעלי ז"ל. החפץ הגיע לידיו של אביו של סבא רוני (שלמה ציון) שברח מהעיר סלוניקי שביוון יחד עם משפחתו להרי אלבניה. שם הם הצטרפו לפרטיזנים, חיו שם במשך שנתיים וכך הם ניצלו. חפץ זה נשמר בביתי יחד עם ספרים אחרים ובניהם התנ"ך.

הכריכה של הספר הזה עשויה משנהב (שנהב הוא בעצם השן הבולטת ביותר של הפיל). הכריכה של הספר עשויה גם מעור. הספר עצמו הוא לא גדול ולא קטן והוא בצורה מלבנית.

אני וסבתי ביחד עם סידור התפילה מתקופת השואה

בתוך הספר יש חלקים עם תרגום לשפת הלאדינו, שזו השפה שבה דיברו פעם יהודי יוון והיא מבוססת על השפה הספרדית, כי יהודי סלוניקי גורשו מספרד בשנת 1495. בחרתי להביא את החפץ הזה משום שהוא מלווה את המשפחה שלנו כבר שנים רבות.

הזוית האישית

אורן: אני רוצה להגיד שמאוד נהניתי לחוות ביחד אם סבתי את תוכנית הקשר הרב דורי. מאוד נהניתי ללמוד דברים חדשים מסיפורי העבר של סבתא שלי וגם מסיפורי העבר של שאר משפחתי.