מאגר סיפורי מורשת

שמי ג'ודי כספי, נולדתי בבואנוס איירס, ארגנטינה באפריל 1944 למשפחת מירלמן. אבי נולד ברוסיה ובגיל 6 חודשים עברה משפחתו לשוויץ והשתקעה בעיר סנט גלן. בשנת 1912 נסע שמעון אחיו הגדול של אבי לארצות הברית ומשם בהמלצת חבר נסע לארגנטינה, בה הקים משפחה והזמין את אחיו להצטרף אליו לבואנוס איירס. אבי סיים את לימודיו בכלכלה בשוויץ והיגר לארגנטינה. בבואנוס איירס הקימו האחים לבית מירלמן מפעל טקסטיל גדול שנקרא היה "מנוסדה".

משפחתה של אמי – משפחת פבלוקס, הגיעה מרוסיה עם הברון הירש שהחליט לעזור ליהודים להגיע לארגנטינה לעבודה כחקלאים כחלק מפרוייקט של יישוב הפמפס. בשנת 1934 נפגשו הוריי בבואנוס איירס ונישאו. באותה תקופה היטלר עלה לשלטון בגרמניה ופרסם את ספרו "מיין קאמפף" ואבי סבר שגורלם של יהדות אירופה בסכנה. האחים החליטו להזמין את ההורים שנשארו בסנט גלן לבוא לחתונת אבי ואמי עם כוונה שלא לאפשר להם לחזור לשוויץ.

אחותי הבכורה רות נולדה בשנת 1936 ואחי דוד נולד בשנת 1938. שש שנותיי הראשונות עבור עלי בבית מרווח, במשפחה גדולה וחמה. אבי החל ללמוד עברית והושפע מאוד מרעיונותיו הציונים של זאב ז'בוטינסקי מאבות הציונות הרוויזנסטים. מלחמת העולם הראשונה וגורלם של יהודי אירופה השפיע עמוקות על אבי והוא החל להיות חרד לגורלם של יהודים במדינות אחרות.

בשנת 1944 החליט אבי לנסוע לפלשתינה, בה שהה כשלושה חודשים. כשחזר לארגנטינה הודיע לאמי שבעתיד הוא מתכנן לעלות לארץ ישראל. בשנת 1947 נסעו הוריי עם שני אחי הבכורים לפלשתינה לחודשיים ועם חזרתם החל אבי לתכנן את עליתם לארץ. עלייתו של חואן פרון לנשיאות ארגנטינה בשנת 1949 שכנעה את הוריי שזה הזמן הנכון לעזוב את ארגנטינה ולעלות לארץ.

בארץ השתקענו בעיר רמת גן, ברחוב הקשת 40. ילדותי עברה עלי בחברת עולים חדשים שבאו כפליטים ניצולי שואה מאירופה ועולים רבים מעיראק. ברחוב שרת שבו גרנו היה פארק גדול – גן אברהם, אמפיתיאטרון, מגרש כדורסל ומאפיה נהדרת בה היינו קונים לחמניות וחלות. שנותיי שם עברו בנעימים עם חברות ילדות, טיפסנו על עצים, דגנו דגים בבריכות הדגים בגן אברהם, למרות האיסור המפורש, שיחקנו בחוץ וירדנו לקולנוע אורדע, שם קנינו פלאפל וגלידה. בנוסף הייתי חברה בצופים ומאד נהניתי מהפעולות.

בתחילת שנות השישים ערכנו מסיבות ריקודים, היתה זו התחלת מוזיקת הרוק, הביטלס ואחרים. מוזיקה זו מאד לא נעמה להוריי ולמעשה הם אסרו עלי להשמיעה בבית. יחסים מיוחדים היו לי עם אחי התאום אריאל, החכם עם הזיכרון הפנומנלי, אבל השובב הגדול שתמיד בזבז את כסף הכיס שהיינו מקבלים מהר מאד, ואז כשהילוותי לו את שלי, מיד בזבז גם את שלי.

למדתי בבית הספר היסודי "הגבעה" ברמת גן משם יש לי זיכרונות טובים, ממורים, ממנהל בית הספר, ממסיבות סוף שנה ומתחרויות ספורט שבהן הצטיינתי. עד היום יש לי חברים קרובים מאותה תקופה כי בנוסף ללימודים, כולנו היינו בתנועת הצופים, יצאנו למחנות בהר הכרמל ומגיל 16 התחלנו להשתתף במסיבות שאז נקראו מסיבות סלוניות (ריקודים). למדתי בתיכון "דביר" וסיימתי במגמה ספרותית.

השירות הצבאי שלי היה במשטרה צבאית בתור סגן במפקדה. התקופה זכורה לי כמעניינת ומצמיחה. זמן קצר אחרי גיוסי לצבא יצאתי לקורס קצינות שהיה מאד מאתגר וחזרתי למשטרה בתור קצינה וראש לשכה של קצין משטרה צבאית ראשי.

את הלימודים האונברסיטאים התחלתי ללמוד בקיטו, אקוודור ולאחר עלייתי לארץ עם ילדיי, המשכתי באוניברסיטת תל אביב. בהמשך חזרתי ללמוד באוניברסיטת חיפה יעוץ אירגוני והנחית קבוצות. לאורך השנים עסקתי בשני מקצעות – עשר שנים עבדתי בבית התפוצות בהדרכת מבקרים בארבע שפות: ספרדית, אנגלית, צרפתית ועברית.

לאחר סיום לימודיי באוניברסיטת חיפה התחלתי להשתלם בייעוץ ארגוני והקמתי עם שותף חברה שהתמקדה בפיתוח ארגוני והדרכה. במקצוע עסקתי כ- 25 שנה בהנאה מרובה כשאני נותנת שירותי יעוץ ופיתוח ארגוני לחברות מתחומים רבים.

ב-12 השנים האחרונות אני שותפה בהתנדבות מלאה בעמותת "אחת מתשע" שנותנת עזרה, יעוץ וליווי לחולות סרטן שד. עבודה זאת מאפשרת לי לתרום מכישורי וניסיוני המקצועי על מנת לפתח את העמותה ולהרחיב את קבוצות החולות למגזרים שונים.

את בעלי הראשון הרי ואבי שלושת ילדיי הכרתי בג'נבה שוויץ, ואיתו עברתי לגור קודם בפריז כחמש שנים ולאחר מכן בקיטו, אקוודור. שלושת בניי נולדו בקיטו. היו אלה שנים של הרבה חוויות נפלאות, מדינה חדשה, חברים חדשים ובעיקר גידול הילדים. לצערי הרב נישואי להרי הגיעו לסיומם.

בתקופה זאת החלטתי לחזור לישראל עם שלושת ילדיי והתיישבנו בהרצליה פיתוח בבית שרכשנו. ילדיי התחילו גן ולאחר מכן עברו לבית ספר בנוף ים, והמשיכו בבית ספר תיכון בעיר הרצליה. רובי, (רוברטו), בני הבכור, התגייס לחיל תותחנים ולאחר מכן הלך לקורס קצינים ושירת בבה"ד 1. מרטין שירת בחיל הים על סטיל ויונתן שירת בחיל הצנחנים.

בשנת 1983 נישאתי שוב לרופא בשם אלי כספי. לאחר ששלושת ילדיי עזבו את הבית עברנו לגור בתל אביב. יצאתי לגמלאות בגיל 75. את תקופת הקורונה עברנו אלי ואני בתל אביב.

חפץ שעובר במשפחה

אימא שרה היתה בשלנית נהדרת שתמיד אהבה ללמוד מאכלים חדשים במקומות שבהם ביקרה בעולם. את עוגת תפוחי העץ המפורסמת שלה למדה לאפות בפריז ועוגה זו ממשיכה להיות חלק מהאוכל המשובח של המשפחה. בכל ארוחה משפחתית מוגשת עוגה זו וכולנו נזכרים באוכל של אימא.

סיפור נחמד עובר במשפחה בנושא העוגה הזו: כששני אחיי היו בשירות הצבאי שלהם, הייתה אמי שולחת להם את עוגת תפוחי העץ המפורסמת בחבילה מיוחדת עם עוד מטעמים. מאחר והחבילות הגיעו אליהם לאחר מספר ימים, לפעמים אפילו אחרי שבוע, היתה העוגה מגיעה יבשה ואז היו אחי מספרים שאימא שלחה להם "פריסבי", על שם המשחק המפורסם שיש בו מין צלחת גדולה קשיחה שמעיפים והיא חוזרת אליך.

עוגת תפוחי העץ המפורסמת

הזוית האישית

סבתא ג'ודי: כבר בתור ילדה אופיינתי בסקרנות, ברצון ללמוד, באמביציה, בנחישות וביכולת לקום מנפילות. נסיון חיי לימד אותי שקביעת מטרות והתמדה הם גורמים חשובים בכל הצלחה ושכל אחד יכול להצליח. השכלה ואינטליגנציה מאד חשובים אבל בחיים נדרשים גם יחסי אנוש טובים והתייחסות בכבוד לזולת, גם אם דעותיו שונות. הדברים שעשיתי שנתנו לי הכי הרבה סיפוק היו תמיד קשורים במתן עזרה וייעוץ לזולת. לפעמים חשבתי שחבל שלא השקעתי יותר במתן עצות לעצמי, שכן חשיבה על הזולת הייתה הרבה פעמים על חשבון עזרה לעצמי ומשפחתי. עצה לדור הצעיר, התמקדו תמיד באלה שקרובים לכם ביותר, כלומר משפחתכם, ונסו ליצור נועם ויחסים טובים ביניהם.

אני רואה את עצמי בת מזל שנכדתי האהובה הזמינה אותי להשתתף בתוכנית זו. התוכנית איפשרה לנו קירבה נוספת ומעמיקה יותר ושיתוף בתולדות המשפחה. יש לתוכנית אדוות נוספות במשפחה האישית שלנו ובמשפחה היהודית כולה.

אלכס הנכדה המתעדת: מאוד התעניינתי בסיפור של סבתא ג'ודי, למדתי המון על ההיסטוריה המשפחתית. השיעורים היו מהנים והחוויה הייתה נהדרת. אני אזכור לעד שסבתא ג'ודי לימדה אותי כל כך הרבה. כיף לי שאני יודעת על המשפחה ועל הסיפור המרתק הזה. תודה שלימדת וליווית אותי עד סוף התוכנית.