מאגר סיפורי מורשת

אני, אורה צ'רקסוב, נולדתי באוזבקיסטאן, בעיר פרגנה, בשנת 1951 למשפחת דיניסמן.

אני בת בכורה להוריי ובנוסף יש לי אחות, הקטנה ממני בחמש שנים, ואח הקטן ממני בשתיים עשרה שנים. הסיפור שלי מתחיל בעיר פרגנה בה גדלתי והתחנכתי, אשר נמצאת באוזבקיסטן, שהייתה אחת מחמש עשרה מדינות של ברית המועצות. הוריי הגיעו לאוזבקיסטן במהלך מלחמת העולם השנייה. את אימי שהייתה בת שבע עשרה, את אחותה הקטנה ואת אימא שלה העבירו הרשויות של הממשלה, מבלרוס, שהייתה בשיא המלחמה, לאוזבקיסטן.

אבא שלי שירת בצבא האדום והיה טכנאי מטוסים. אחרי המלחמה העבירו את הבסיס שלו לאוזבקיסטן, ושם הוא המשיך לשרת בצבא. בפרגנה ההורים שלי נפגשו. התאהבו והקימו משפחה. הילדות שלי הייתה טובה ושמחה, כי הוריי סיפקו לנו את כל מה שרק היה אפשר. סיימתי את לימודי בבית הספר, ולאחר מכן את לימודי באוניברסיטה, וחזרתי לבית הספר בו למדתי, בתפקיד המורה לאנגלית ומחנכת כיתה. קודמתי להיות סגנית מנהל בחינוך הבלתי פורמלי, וסיימתי את התקופה כמנהלת בית הספר שהיה רב שנתי. גם בנותיי גדלו והתחנכו בבית הספר הזה.

האוכלוסייה באוזבקיסטן הייתה מגוונת, וכולם חיו בשלום ודיברו את אותה שפה, רוסית. החיים היו טובים מלאים בשמחות, ושכנות טובה עם כל הסובבים. עד שביום מן הימים במאי 1989 החלו פרעות קשים ואלימים, בין העדות שהחלו על הרקע האתני והפך למלחמת דמים. ככה למעשה החלה ברית המועצות להתפרק.

כל אחת מהמדינות שהרכיבו את ברית המועצות דרשה את עצמאותה בכל התחומים, כלכלה, שפה, סמל, חגים מסורתיים של העדה, ממשלה וכד'. עם התפרקות המדינות, החלה אנטישמיות. בתקופה זו גורבצ'וב היה נשיא ברית המועצות והוא פתח את השערים של המדינה, ואפשר לכל החפץ לעזוב ולהגר למדינה אחרת, דבר אשר לא היה אפשרי לפני כן. בעקבות כל אלה, נפלה החלטה חד משמעית, שאנו עולים לארץ הקודש, כי רצינו שהילדים שלנו יגדלו ויתחנכו על המסורת היהודית בארץ הקודש כראוי ליהודים.

וכך ביולי 1990 כל בני המשפחה המצומצמת והמורחבת עלתה לארץ ישראל. אני הייתי בת שלושים ושמונה כשעלינו לארץ. לנו היה חשוב שהבנות שלנו יגדלו וילמדו בארץ. ההתחלה לא  הייתה פשוטה, לא ידענו את השפה, גרנו כל המשפחה המורחבת (שלוש משפחות יחד) בדירה אחת. אבל לאט לאט התגברנו, הסתגלנו, פגשנו אנשים טובים שעודדו אותנו, אני ובעלי למדנו את השפה באולפן לעברית. מצאנו עבודה, בתחילה עבדתי כמדריכה לנוער בסיכון ולאחר מכן כעשרים שנה כמנהלת אגף הקליטה בעיריית עפולה. גידלנו את הבנות, נתנו להן אפשרות ללמוד, להתפתח ולהגיע להישגים גבוהים. היום שתיהן מורות עם תארים, ואנו נהנים מפירותינו ומפירותיהן של בנותינו, שהם הנכדים שלנו, ומאחלים להם הצלחה בדרכם, ומתפללים שיהיה שקט ושלום, וחיים שלווים ורגועים במדינתנו. אנחנו מרגישים שעשינו תהליך וזה הישג גדול בשבילנו. היום אנחנו מעבירים את הידע שלנו והאהבה לארצנו לנכדים שלנו.

בשנת 2018 סיימתי את עבודתי ויצאתי לפנסיה, אך עד היום אני ממשיכה בעבודה התנדבותית, עשייה ותרומה לקהילה, ולפני שנתיים ביום העצמאות 73 למדינת ישראל, נבחרתי, יחד עם עוד אחד עשר תושבי העיר עפולה, ל-"יקיר העיר".

כלים מיוחדים 

לפני כארבעים שנה קנינו כלי אוכל מיוחדים למאכלים אוזבקיים, אנחנו שומרים על הכלים האלה בארון מיוחד. הכלים כולם עשויים מחרסינה, יש קערה גדולה וקעריות למרקים, וכוסות לתה בכל מיני גדלים. לכלים אלו יש שימוש רב בארוחות משפחתיות, כשמתאספים הילדים והנכדים אנחנו מכינים מאכלים אוזבקיים שכל המשפחה אוהבת.

כשהייתי צעירה היה לי חלום להיות מורה. הגשמתי את החלום והפכתי להיות מורה,  סיימתי אוניברסיטה להוראת האנגלית, ובמרוצת השנים הפכתי להיות גם מנהלת בית הספר שבו גדלו ולמדו גם בנותיי. אני רוצה לראות את הנכדים שלי לומדים ומצליחים. כי הנכדים חשובים לי ואני מאוד אוהבת אותם, ואני רוצה להיות גאה במעשים, בהישגים ובהתנהגות שלהם.

הזווית האישית

אורה: אני מרוצה שהשתתפתי בתוכנית, זה חשוב. אני מרכזת של עמותת "דור לדור" ואנחנו בקשר עם ניצולי שואה. הצעתי לחבר את הקשר הרב דורי עם עיריית עפולה וכבר נוצר הקשר עם נציגים מהפרויקט ומתוכנן ביקור במוזיאון "אנו".

נועה :חיכיתי בכל פעם לראות את סבתא, והתרגשתי מאוד.