מאגר סיפורי מורשת

שמי ניסים וריול בגס, נולדתי בשנת 1942 בבית החולים הקריה בתל אביב.

גדלנו בבית בשיכון בתל אביב, היה לנו בית צמוד קרקע שהיו בו הרבה עצי פרי שאהבנו לאכול מהם. בבית הוריי דיברו ספרדית כי הם הגיעו מטורקיה ואיתנו הילדים היו דיברו עברית. בגלל ששמעתי כל הזמן את ההורים שלי מדברים ספרדית, בשלב מסוים גם הבנתי וגם ידעתי לדבר את השפה.

אמי הייתה מכינה סופריטו שזכור לי עד היום. זהו תבשיל עוף עם תפוחי אדמה שהיינו מכניסים אותו לפני שבת על פתיליות על אש נמוכה, ובשבת זאת הייתה ארוחת הצהרים שלנו. בגלל שהיו לנו עצי פרי, אמי הייתה מכינה ריבות מהפרות שהיו בעונה – עד היום לא טעמתי ריבות טעימות כאלה. אני ואחותי נולדנו בארץ, עברנו את כל מלחמות ישראל אבל לצערי לא יכולתי לשרת בצבא בגלל מחלת סכרת נעורים.

שמות ההורים שלי היו דוד וכוכבה בגס. הם נולדו בטורקיה, באיזמיר. בזמנו היהודים פחדו מהגרמנים שיכנסו לטורקיה, הם היו כבר ממש קרובים אלינו, ביוון – לכן ההורים שלי ברחו מטורקיה לישראל. ההורים שלי הגיעו לארץ בשנת 1942 וכבר בשנת 1948 הם חוו את מלחמת השחרור. בין השנים הללו אני ואחותי נולדנו.

בזמנו לא היה טלוויזיות, טלפונים ובקושי רדיו. בשביל להרדים את הילדים היו מספרים להם סיפור לפני השינה. בבית הספר כל ילד הגיע ממקום אחר או מדינה אחרת, ולכל ילד היו שירים מהמדינה ממנה הגיע, ככה היינו לומדים אחד מהשני את השירים. בבית הספר הייתה מורה לזמרה והיא הייתה מלמדת אותנו לשיר. כאמור, אני ואחותי נולדנו בישראל, ולכן למדנו בביתי ספר עבריים. בזמני היה חובה ללמוד עד כיתה ח', אחר כך היינו עובדים ולומדים. היה חוסר בכתות ולכן היו משמרות בבתי הספר והיו כאלה שהלכו לעבוד בבוקר ולמדו בערב, וההיפך. החברים שלי היו ילדים מהכיתה ומהשכונה, כולם הגיעו ממדינות שונות ולא כולם ידעו את עברית. בזמן שהיינו משחקים, היינו גם מלמדים אחד את השני את השפה העברית וכך אחרי זה הילדים היו מלמדים את ההורים עברית בבית.

הזוית האישית

אמה הנכדה המתעדת: שמחתי לדעת דברים על סבא שלי שלא ידעתי עליהם לפני התכנית.