מאגר סיפורי מורשת

שמי זהבה דסה נולדתי באתיופיה ב 1981.

גרנו  באתיופיה, בכפר "ווגרה". זה היה כפר מבודד ליהודים, וקראו לנו "ביתא ישראל".

ביתא ישראל -תרגום: "בית ישראל", משמעות: "קהילת ישראל" היא קהילה היסטורית יהודית עם קשרים לתרבות ישראל ועדות יהודיות ומכונה גם יהודי אתיופיה. הקהילה התקיימה באזור חבש ההיסטורי, שהיווה חלק מהאימפריה החבשית, והאימפריה האתיופית, ומחולק בין המדינות האתיופיות אמהרה ותיגראי. ביתא ישראל קיימו מנהגים ופולחן המכונים "היימנות", השונים בחלקם מהמנהגים וההלכות של היהדות הרבנית. ויקיפדיה.

כשהאחים שלי היו בגיל הנדרש ללכת לצבא האתיופי, שהשירות בו היה מאוד קשוח (מתגייסים רבים לא חזרו בחיים), ההורים שלי מאוד פחדו שיגייסו אותם.  בדרך כלל מכונית של הצבא, היתה מסתובבת בכפרים ובדרכים במשך היום. אם היו רואים בחור בגיל צבא, היו לוקחים אותו. ההורים שלי אמרו לאחיי  להתחבא, כל פעם שהחיילים מגיעים כדי לבדוק ולגייס אותם, וזה מה שעשו האחים שלי.

יום אחד בצהריים אחי הגדול שהיה בן תשע עשרה, החליט שנמאס לו להסתתר ויצא החוצה.  החיילים ראו  אותו, תפסו אותו,  ולקחו  אותו לצבא. כל בני משפחתי התחילו לבכות ולהתאבל, כי היו בטוחים שלא יצליח לשרוד.

אחי נלקח לצבא,  אך אחי לא הסכים עם הדרך של הצבא, שבה היו הורגים חפים מפשע, וגם הביע את ההתנגדות שלו.  כמובן שכעסו עליו ולא סמכו עליו. לכן, בלילה הם קשרו אותו באזיקים, הכניסו אותו לתוך טנדר נעול, ושמו אותו בנפרד עם החמורים. הוא התפלל לקב"ה שיציל אותו, כי לא ראה שום דרך אחרת.  לפתע, הוא הרגיש שהאזיקים משתחררים לבד, את הדלת של  של הטנדר שהחיילים דאגו לנעול, הוא הצליח לפתוח הדלת בלי מאמץ.  בנוסף הוא ראה מולו סוס לבן. אחי הבין שהסוס בא לעזרתו כדי שיברח, וכך הוא עשה. הוא התחבא מאחורי הסוס, לאט לאט הוא ניסה לרוץ וקרה נס והוא הצליח לברוח, הוא לא הסתכל אחורה ורץ. הוא עלה על הסוס ודהר עליו עד שהגיע אל הכפר בו גרה המשפחה. כמובן שהשמחה היתה גדולה מאוד.

בעקבות המקרה, המשפחה התארגנה לקראת עליה לארץ ישראל וביחד כולנו עלינו בשנת 1991.

כיום, אחי נשוי וגר בנתניה, יש לו ב"ה שבעה ילדים.

משפחת מקונן המורחבת, בחזית התמונה האח של זהבה שניצל מהצבא האתיופי

הזווית האישית

נוי: תוכנית הקשר הרב דורי, עשתה לי טוב, וחיברה אותי להיסטוריה. זכיתי לשמוע סיפור של אמא על המשפחה שלה, שלא שמעתי מעולם, ואני שמחה שזה נכתב, כדי שלא אשכח ואפילו אזכה, לספר לילדים שלי, במטרה שהוא יעבור לדור הבא.

זהבה: התרשמתי מאוד מהתוכנית שהמטרה שלה, להמשיך לחזק את הקשר הכל כך חשוב. כל הכבוד לחמ"ד הדסים. וכמובן היה מעניין וחשוב, שיצאנו לטיול משותף, מטעם בית הספר, להמשך העמקת השורשים. בעקבות הסיפור האישי ששיתפתי את נוי, אני מרגישה שהיה לנו ממש חיבור טוב, וראיתי כמה היא התרגשה. גם אני התרגשתי כשהיא התענינה ושאלה הרבה שאלות.