מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל קורן,נולדתי בשנת 1951 בבית החולים הלל יפה בחדרה. בבית דיברנו בצרפתית כי הוריי עלו שנתיים לפני שנולדתי ועדיין לא ידעו עברית.נקראתי רחל על שם סבתי (אם אבי). לאמי קראו שרה ולאבי שלמה. אחותי הבכורה שמה לאה, נולדה בשנת 1950, בשנת 1957 נולדה אחותי אריאלה ובשנת 1959 אחי עפר-חיים.

עד הגיעי לגיל 12 גדלנו במושב ינוב. כשנתיים לאחר שהוריי עלו, זכו לקבל בית מעץ שנתרם על ידי ממשלת נורבגיה, מאחר וקרה אסון עם מטוס שהוביל ילדים לישראל עם עצירה לקיטנה בנורבגיה והתנגש בצלע הר, רק ילד אחד ניצל (הוא היה שכן שלי). לכולם נבנו אותם הבתים, שני חדרי שינה, סלון ומטבח. השירותים היו בחוץ. במשך השנים ההורים הגדילו את הבית ובנו מקלחת ושירותים עם מים זורמים. הייתה לנו כובסת שהגיעה לכבס ידנית את הכביסה פעם בשבוע. שיחקנו בחצר: קלאס, חמש אבנים, תופסת וקפיצה בחבל. כל יום אחר הצהריים היינו הולכים לקנות חלב ישירות מהפרות ברפת. היה לנו כד עם ידיות וכולם הלכו ביחד לקנות אבל לא כולם הגיעו הביתה עם כד מלא….

במושב ינוב גרו לידינו בני משפחה שלנו – דודים ודודות, והיינו כולם יחד אוכלים בשבתות וחגים. בשנים הראשונות ההורים עסקו בחקלאות ללא כל ידע קודם ומן הסתם לא הצליחו. לאחר מכן אבי חזר למקצועו – גזרן עור לנעליים, ואמי עבדה במפעל ליפוף מנועים כמנהלת. אמי הקפידה לתפור לנו את כל הבגדים, תמיד היינו לבושים שונה ומיוחד מכולם. כל תושבי המושב היו מסורתיים או דתיים, גם בביתנו הקפדנו על קבלת שבת חגיגית. בשבת אבי הלך לבית הכנסת ואנחנו התלווינו אליו ושיחקנו בחוץ עד סיום התפילות. אמי תפרה לנו את תחפושות פורים ובכל שנה זכינו בפרס על תחפושת מושלמת ומקורית וגם ילדי ונכדי זכו שתתפור להם תחפושת.

במושב הייתה צרכנייה עם פריטים בסיסיים, לכן רוב הקניות בוצעו בנתניה. בבית הספר במושב למדתי רק בכיתה א'. בכיתה ב' למדתי בנתניה והמשכנו לגור במושב. אמי חשבה שהלימודים בעיר טובים יותר, אחותי ואני נסענו כל יום לנתניה. בבוקר הגיע הנהג להסיע אותנו ואחר הצהריים חזרנו באוטובוס ואז פגשתי את החברות/שכנות מהמושב. כך שבכל יום לפני הצהריים הייתי בקשר עם בנות מבית הספר ואחר הצהריים עם חברות מהמושב. עד היום הקשר עם בנות המושב זכור לי יותר כחוויות ילדות מיוחדת. בחופשות היו מתארגנים כל התושבים במושב והייתה מגיעה משאית (עם ארבעה ספסלים לאורך) וכולם נסעו לים במכמורת ובילו שם שעות ארוכות. היום אני מבינה שלא דאגנו להגנה נכונה מהשמש וכל הנסיעה הייתה צפופה ולא בטיחותית. לפעמים במוצאי שבת נסענו יחד כל המשפחה לעיר נתניה וזהו הצילום בכיכר (כל פריטי הלבוש נתפרו על ידי אמי) משנת 1962.

חגים ומועדים

ההכנות ליום כיפור הכי זכורים לי, הכנת ביגוד לבן לכל המשפחה. ביום כיפור חיכינו לתפילת "ברכת כוהנים" כשהצטופפנו מתחת לטלית של אבי וזכינו בברכתו. לאחר מכן יצאנו החוצה והמתנו לצאת שלושה כוכבים כדי לרוץ הביתה לארוחה מבדלת. נתחיל עם ממתקים: האימהות הכינו דברי מאפה מתוקים, במכולת אפשר היה לקנות סוכריה על מקל והכי אהבנו כשאבי הלך למילואים ותמיד הביא לנו קופסת פח שהיו בה סוכריות בצבע פסטל ובפנים בצבע חום ועדיין לא יודעת מה היה בפנים, אבל הטעם זכור לי עד היום. במושב הסתובבנו בחצרות וגם הוטלה עלינו האחריות להשקות את העצים בפרדס בצינור גומי, היינו "מאותתות" עם המים לחברות בפרדסים הסמוכים. שתלנו צמחים וירקות, טיפלנו באפרוחים בבית אימון שהיה מחומם ולאחר שגדלו העברנו אותם ללולים. הייתה לנו רפת עם פרות, לפרה קראו רוחמה ולעגלה קראו סיתוונית. בתקופה זו אמי הייתה חולבת עבורנו כל בוקר חלב. זכור לי שכשמכרו הורי את הפרה רוחמה, היא סירבה לעלות למשאית כי הבינה שנפרדת מאתנו. עד היום המאכל האהוב עלי הוא מקרוני עם עדשים ירוקות (שכונה מקרוני שוקולד), לצערי הנכדים שלי לא אוהבים.

הזוית האישית

רחל: אהבתי שבזמן כתיבת תיעוד זה, שי זכרה חלק גדול מהסיפורים ששמעה ממני עד היום.

שי: נהניתי להקשיב וללמוד על העבר של סבתא שלי, אני מקווה שאוכל לעשות זאת שוב. למדתי הרבה על החיים בעבר, שהיו שונים מאוד מהחיים היום.