מאגר סיפורי מורשת

שמי הדר, במסגרת שיתוף פעולה בין התאחדות הסטודנטים הארצית לבין תכנית הקשר הרב דורי, תיעדתי את סבתי, רנה רוזנשטיין, ואני מעלה את סיפורה אל מאגר המורשת של התכנית.

רנה סבתי נולה בשנת 1940 בעיר מוסקבה שברוסיה למשפחה שמנתה 14 ילדים, מתוכם היא הייתה ה-11. לאחר הפוגרומים, הוריה בילדותה היגרו לארגנטינה, שם גדלה בקהילה יהודית מצומצמת שמקורה בעיקר פליטי השואה, יהודים עשירים, היא זוכרת ילדות יפה. מעמדה היה גבוה: הייתה להם משרתת בבית, ספרייה ענקית, מטבח עם טבחית, בית חם ואוהב עם הרבה יחס. היא אהבה לסרוג ולהתעסק באומנות יחד עם אחותיה, ועזרה בבית הרבה לאמה.

היא אהבה לרוץ כילדה, לאכול מתוקים, ללטף חיות וגם גידלה פרחים בגינה, וכבר מילדות ווחתה אנטישמיות כמו פרצופים זרים לא נעימים, היו מתלחששים מאחורי גבה שהיא יהודיה. זכור לי שהיו יוצאים ביחד לפיקניק, שבתות מאוחדות. גם בארגנטינה הרגישה כל חייה שם את הפחד מהגולה, לכן המשמעות להיות בתוך קהילה גיבש אותה ואת דעותיה.

עם השנים רצתה להגיע ולחרוש את אדמת ארץ ישראל, ולכן מהרה להתחתן כדי לעלות ארצה. סבתא רנה הכירה את סבי שהיה ניצול שואה מפולין, אדם חכם, גבוה, יפה וחשוב. הוא היה מעשירי פולין, דיבר יידיש וזה מאוד הרשים את סבתא רבתא כשהגיע להכירה.

לסבא לא הייתה משפחה, רק אח אחד שבאותה תקופה עבר לברזיל, וסבי היה לבדו בארגנטינה. סבתא וסבא היו עם אידאולוגיה לעלות יחד לארץ ישראל, זה מאוד חיבר בניהם, הם החליטו להתחתן בעקבות החיבור הטוב שלהם, שניהם הגיעו ממקורות דומים וממשפחות חרדיות.

בשנת 1961 התחתנו בבית כנסת הגדול. הם גרו בבואנוס איירס שבארגנטינה, כיום הבית הגדול שגרו בו הוא הספרייה הגדולה שבארגנטינה בכיכר, כאשר עלו ארצה נאלצו לוותר על כל הרכוש. בזמן שהיו בארגנטינה יחדיו נולדו להם בנות, והיה להם מפעל עור שסבא שלי שיווק בכל אירופה, הוא שלט בשפות, עד שחלה וסבתא שלי טיפלה בו ואז הוא נפטר.

הפטירה של סבא מאוד הייתה קשה לסבתא, אך הייתה עבורה נקודת מפנה לעלות ארצה יחד עם ארבעת הבנות שלה. חלקן היו גדולות וחלקן עדיין למדו בבית ספר ותיכון, אך סבתא שלי היתה מאוד אמיצה ובגיל 41 עלתה ארצה עם ידע בתחום הפיננסי בעקבות ניהול העסק שלהם. היא מאוד התקשתה להסתגל למנטליות של אזרחי ישראל, היא הייתה רגילה לקלאס וחיים טובים ונוחים, ולפתע חיה חיי פשטות, כי נאלצה לוותר על כל רכושה על מנת להגיע ארצה.

היא התחתנה כעבור שנתיים עם סבא מישל, שהיה דמות אבהית לילדיה, עשה הרבה צחוקים. הוא אהב את סבתא מאוד, תמך בה בהכל, הצחיק את כולם … לפעמים באמצע היום יוצא עם פאה על הראש, כפפות של מתאגרף, חלוק של מקלחת ועושה צחוקים עם כולם. לחלק מהבנות הגדולות היה קשה לקבל אותו, אבל הוא היה אבא חורג מדהים, לאמו הוא היה ממש כדמות אבהית לכל דבר. הוא גם חלה בכליות כשסבתא שלי היתה בת 55, אולי כי היה מעשן הרבה, זאת הייתה עוד פרדה מרה בחייה וקשה, מאז לא יצאה עם אף אדם.

כיום סבתא מאושרת מכל נכדיה, יש לה שכנות בבניין ושכנות בשכונה שעדיין שומרות ביחד על קשר שנשאר מהעבר, על העלייה, התמיכה והאחדות הארגנטינאית.

נושא המוות מאוד קשה לה, אבל מאוד מנחם אותה לראות וויוה, בלט, קונצרטים, היא אוהבת לשתות מאטה, להיזכר בעבר ולדבר על הכל. לסבתא יש חתולה שהיא מאוד אוהבת לריב איתה וזה מאוד מצחיק – היא הצילה אותה כשהייתה גורה ברחוב ליד האשפה, והיא מסבה לה אושר ואיתה היא כל הזמן מדברת, שמה מיצי.

כיום סבתא כבר לא יכולה לצאת מהבית והמשפחה מבקרת אותה מדי פעם, תמיד מישהו איתה בבית. היא תמיד מספרת שהיתה יוצאת מתוקתקת, מלאת סידורים ומרץ, היא מתגעגעת לעבר המפואר שלה. סבתא תמיד עבדה ועסקה בהרבה תחומים, קראה את כל הספריה שלה כמה וכמה פעמים, הייתה רוכבת באופניים, שוחה בבריכה, מבקרת את הילדים, ונוסעת לטיולים עם חברות שכבר לא קיימות. אבל זכרונותיה ננצרו בסיפור זה. סבתי האהובה היא דמות להערצה עבורי ותמיד היוותה לי משמעות ודמות לחיקוי.

כיום היא בת 83 גאה, לא מתחרטת על שום דבר, וזה מה שהכי חשוב לה למסור הלאה.

הזוית האישית

הדר הסטודנטית המתעדת: הזדמנות להגיע לסבתא, לשמוע אותה, לשמח ולגבש את הזהות והחיבור לעצמה. אני חושבת שזה נתן לה תחושת גאווה בי שהיא, מאוד ריגש אותי שבסוף אחרי שהקראתי לה את הסיפור שלה היא אמרה שהיא לא מתחרטת על שום דבר, וזה משפט שנבע מי זה שסוף סוף מישהו שומע, וזה מאוד העצים אותה!