מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר בנסולין, סבתא של נכדי היקר, דמיאן אסטנגורט. שמות הוריי לאה ואברהם (ז"ל). אנחנו ארבעה אחים, אני השלישית שביניהם.

נולדתי בעיר קוריינטס, אחת הפרובינציות של ארגנטינה, בתאריך 3/7/1958. גם הוריי נולדו בארגנטינה, אחרי שהסבים מצד אמי ומצד אבי הגיעו לארגנטינה באונייה. ארץ המוצא של הסבים מצד אמי היא טורקיה (מהעיר אסמירנה) ושל הסבים מצד אבי – מרוקו.

מאז שכולם הגיעו לארגנטינה הם לא התראו יותר עם שאר המשפחה. אין ביכולתי לספר רבות בנוגע לעניין זה כי לצערי הרב לא הכרתי את הסבים והסבתות שלי, הם נפטרו לפני שנולדתי, והוריי לא ספרו לי יותר מדי, גם כי הייתי ילדה ולא שאלתי יותר מדי.

ילדות

הייתה לי ילדות כל כך יפה! האזור בו נמצאת קוריינטס נקרא ליטורל והוא מרהיב ביופיו. הלכתי לבית ספר ממשלתי ציבורי. בביתי נשמרו כל המסורות ומנהגי העם היהודי. הלכנו לעיתים קרובות לבית הכנסת, ובכל החגים והמועדים. למשל בראש השנה, שבועות לפני החג, אמי הכינה מטעמים כגון "בויוס", "בורקס", "צוסטצודוס", "קוקיטוס" ועוד מאכלים נפלאים, שלמדתי ממנה איך להכין אותם. לפני המפגש החגיגי בבית התלבשנו במיטב בגדינו, ויחד עם אבי וכל אחיי הלכנו לתפילה בבית הכנסת. השולחן אצלנו היה ערוך בטוב טעם עם כל הטוב שרק אפשר, הגיעו בני דודים, הדודים וכולנו חגגנו יחדיו.

ביום כיפור אמי הייתה מכינה, בצורה מסורתית וקבועה, עוף בתנור עם תפוחי-אדמה ל"סעודה המפסקת" והיה נהוג להפסיק את הצום עם מטעמים מתוקים, לאחר שהיינו במשך כל יום הכיפורים בבית הכנסת. בקורינטס לא הייתה אפשרות לשמור על הכשרות, אפילו היום, לאחר כל כך הרבה זמן, אין מקומות בהם אפשר לקנות כשר ואוכל חלבי "כשר למהדרין". ישנן משפחות שמאוד חשוב להן להקפיד על נושא הכשרות, והן עושות הזמנות המוניות מבואנוס איירס, עיר הבירה של ארגנטינה, שם הכול ניתן להשגה. באותה עיר, בהיותי ילדה, לא היה בית ספר ממשלתי שמשולב עם יהודי, ולכן השתתפתי ב"שולע" (בית ספר ביידיש). כך היו קוראים לבית הספר במקום. בבית הספר היו לנו פעילויות ולמדנו רבות על יהדות. עד היום זה מתנהל באותה צורה.

בזמן הקיץ בקוריינטס יש "קרנבלס" – מסיבות המוניות, בתחפושות מיוחדות ומגוונות. היו מגיעים אלי הביתה, היינו מנפחים "בלונים" במים והיינו משחקים כולנו יחד ובהנאה גדולה. גם המבוגרים וגם הילדים מתחפשים בתחפושות מאוד נוצצות, מלאות בפייטים. בהיותי בת חמש נבחרתי כ"מלכת הקרנבל" ולכן הייתי לבושה בתחפושת מיוחדת במינה. זוהרת מאוד.

משפחה

כשהייתי תלמידה בתיכון התחלתי קשר חברות עם מי שהיום הוא בעלי, הסבא של דמיאן. אחותו הבוגרת אסטרליה (כוכבה) הייתה חברתי הטובה. בילדות שיחקנו תמיד ביחד. הכרתי את חיוני מאז ילדותי, כשהיינו מאוד קטנים. היינו שישה חודשים בחברות עד שהוריו החליטו לעבור לגור בפרובינציה של טוקומן, בצפון ארגנטינה. ניהלנו מערכת יחסים של חברות במשך שמונה שנים באמצעות מכתבים. המכתבים לא הגיעו במהרה, לא היה טלפון באותה תקופה וגם לא אמצעי תקשורת אחר. כשעבר זמן רב ללא מכתבים, תמיד חשבתי שהוא שכח אותי או שקרה משהו. הכול היה כל כך שונה מהיום, כשיש לנו פלאפונים, אינטרנט ווואצאפ וכו. לפעמים, כשנסעתי להיפגש אתו, הנסיעה הייתה נמשכת יותר מ-24 שעות באוטובוס. טיסה במטוס הייתה לוקסוס, היה מאוד לא פשוט לעשות זאת בתדירות רבה והוריי לא נתנו לי לנסוע לבד.

לאחר שמונה שנים של חברות התחתנו בטוקומן, בעיר שבה בעלי התגורר עם משפחתו, והבאנו לעולם שלושה ילדים: קרינה, יוסף ויונתן. היינו מאד צעירים, הייתי בת 20 ובעלי בן 25. החמים היו מאד נוכחים. הם היו בשבילי כמו הורים, ולמדנו מהם להיות הורים. באותה תקופה לא הייתה הרבה טכנולוגיה ולא היה אביזרים כמו שיש היום. לדוגמה, לא היו חיתולים חד פעמים, הם היו מבד ונאלצתי להרתיח אותם כדי לנקות אותם, הכול בעבודה ידנית.

בעיר הזאת היו לנו יותר כלים ותנאים על מנת להעניק לילדינו חינוך בקהילה היהודית. הקהילה הייתה הרבה יותר גדולה ועוצמתית. ילדינו התחנכו בבית ספר היחיד מסוגו שהיה בעיר, בית ספר שמשלב בין החלק הממלכתי ובין החלק היהודי. אני המשכתי את המסורת בביתנו, בקיום מורשת מדור לדור. בפסח ניקינו את כל הבית מחמץ והכול היה מוכן לחג כהלכתו. היום, כל אחד מילדיי ממשיך את אותה המסורת, כל אחד בביתו ויחד אתנו, בשיתוף מקרוב או מרחוק, חולקים את חווית החג והמסורת המשפחתית.

באוגוסט האחרון בתי קרינה עלתה לארץ עם משפחתה. אני עדין חיה בארגנטינה. אנחנו עדיין לא מכירים את ישראל, אבל בקרוב בעזרת השם, ניסע לבקרם!

הזוית האישית

סבתא אסתר: כסבתא של דמיאן, שמחתי מאוד לספר לו על הילדות שלי ועל האופן שבו אנו מנסים להעביר את המנהגים והמסורות שלנו מדור לדור. דמי צפה בי בעיניין רב כשסיפרתי לו את הסיפור שלי ואני מאוד מרוצה מהשאלות שלו. זו חוויה יפיפייה בין סבתא לנכד. כל חוויה משותפת רב דורית זאת הזדמנות לקירבה וקבלת מתנה למי שזוכים בסבא או סבתא חיים, קרוב או רחוק, כי להקשיב לסיפור באופן ישיר, בין הדורות עצמם , זה מאוד מחמם את הלב, לא מפספסים פרטים בסיפור והוא מלווה בחום, בהתרגשות ובאהבה!