מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד פרג'י נולדתי ב 1950 להורים אירן  ובאבאי.

בשנת 1958 עליתי לארץ עם כל המשפחה: הורים, שבע אחיות ושישה אחים.

החלום שלי  ושל הוריי היה לעלות לארץ ושלכל אחד מהאחים והאחיות, תהיה משפחה שהוא  יקים בארץ, וכל אחד יוכל להגשים את החלומות שלו. כאשר עלינו לארץ, הרגשנו התרוממות רוח והגשמת חלום. הגענו לשדה התעופה בלוד. זה היה בלילה אז לא ראינו הרבה. הסיעו אותנו באוטובוסים. לא שאלנו לאן, העיקר אמר לנו אבא, שאנחנו בארץ ישראל. שלחו אותנו לגור בבית שאן.  תחילה גרנו  באוהל, לאחר מכן באזבסטון, ולאחר מכן קנינו דירה דרך עמידר. גם היום אני גר  בבית שאן. ההתאקלמות היתה קשה, כי  אלה היו ימים של מחסור, אבא שלי היה המפרנס היחיד, הוא עבד בתנובה, ואמא שלי הייתה בבית אחראית על גידול הילדים. היו תלושי מזון שקיבלנו  ולא היה הרבה אוכל, וכל זאת, שוב, עם שלוש עשרה אחים ואחיות.  אולפן לא היה אז, ואת השפה העברית למדתי בבית הספר, בשיחות עם שכנים וחברים ברחוב.

בצבא שירתתי בחיל השריון.  הייתי במלחמת יום כיפור, מלחמת ההתשה ושלום הגליל.

הייתי שייך לחטיבה 421 שהיו בה טנקים שנקראו פטון, וכולם כאן קראו להם מג"ח. אני זוכר במיוחד את מלחמת יום הכיפורים. בצהרי יום כיפור בזמן שהייתי  בבית הכנסת, הגיעו אוטובוסים שלקחו אותי לדרום, למלחמה עם מצרים.  בימים הראשונים הגענו לסיני. הקרבות שם היו לא פשוטים, היתה גם הרגשה שאנחנו חייבים להצליח, ולהציל את המדינה ואת העם. המפקד שלנו היה אריאל שרון. קיבלנו כל מילה שהוא אמר, הערצנו אותו. שבוע ימים אחרי שהתחילה המלחמה, קיבלנו הוראה להתחיל לנסוע בטנקים וחצינו את התעלה. החטיבה שלי היתה הראשונה שחצתה את התעלה. זה היה מהלך ששינה את פני המלחמה בדרום. אני לא זוכר הרבה, מה שאני זוכר מחציית התעלה זה שירו עלינו המון, חצינו דרך גשר שקראו לו גשר הגלילים. אחרי שעברנו את התעלה הייתי חודש בעיר סואץ. שלושה חודשים הייתי עם החברים שלי בסואץ, עד שנתנו לנו חופשה לנסוע הביתה.

שלושה חודשים הינו בסואץ ושלושה חודשים בעורף.

התחתנתי בשנת 1974 ושנה אחרי נולדה לי בת ראשונה , אשתי הייתה  קרובת משפחה שלי  והכרתי את ההורים שלה, הם גרו לידינו. נולדו לנו שישה ילדים וב"ה ארבע עשרה נכדים.

הזווית האישית

סבא דוד: העבודה עם דביר היתה מהנה וטובה.

דביר: נהנתי בפרויקט, בעיקר מהשיחות עם סבא ומהטיול למוזיאון "אנו".