מאגר סיפורי מורשת

הנער מנוה שלום שהפך למפקד יחידת המיפוי הצבאית

יהדות סלוניקי: הקהילה המפוארת של צאצאי מגורשי ספרד

שמי אברהם יוסף פורת, אך נולדתי בשם אברהם פרנטה. מקור השם פרנטה הוא שם ספרדי של משפחות יהודיות ותיקות, רובן ממגורשי ספרד 1492. הוריי ילידי סלוניקי – עיר נמל בצפון יון, שנוסדה בשנת 316 לפנה"ס.

עיקר היהודים שהגיעו לסלוניקי היו ממגורשי ספרד אשר נפוצו לארצות אירופה. חלק גדול הגיעו לארצות הבלקן: יון, יוגוסלביה, איטליה. היהודים חיו בסלוניקי 600 שנה תחת שלטון האימפריה העות'מנית, ששלטה בחלק גדול מאגן הים התיכון – מדרום מזרח אירופה ועד חצי האי ערב.

השלטון העות'מני היה סובלני כלפי היהודים. היה חופש דת באופן כללי, והיהודים חוו תקופה יחסית טובה. שליש מתושבי סלוניקי היו יהודים. הם היו גורם חזק בכלכלה, במסחר ובבנקאות: הנמל נוהל ע"י משפחות יהודיות. אבי היה תַּפָּר- היה תופר את הגפה העליונה של הנעל.

בשנת 1912 היוונים כבשו את ארצם מידי התורכים. כתוצאה מהכיבוש בוצעו חילופי אוכלוסין – אוכלוסיה יוונית שחיה באזור התורכי חזרה ליוון והעות'מנים היגרו לתורכיה. הפליטים שהגיעו לסלוניקי התקנאו באלו שחיו שם ומצבם היה מבוסס.

שנת 1918 פרצה דליקה גדולה שהחריבה את רוב העיר סלוניקי. בנוסף, גורמים פאשיסטים בעיר החלו לאיים על האוכלוסיה שלא להעסיק יהודים והחיים הפכו קשים בעיר.

עימותים בלב סמטאות תל אביב: מאורעות תרצ"ו

בשנת 1930 החליט דודי (אח של אבא) לעלות לארץ. הוא התיישב בתל אביב בשכונת נווה שלום. בארץ שלטו הבריטים (המנדט החל בשנת 1917). דודי מצא עבודה בסולל בונה ועסק בבניית המחנות הבריטים בצריפין וברפיח.

בשנת 1932 עלה אבי בעקבותיו, יחד עם הוריו, ועם שני אחיי הגדולים. אמי ועוד ארבעת אחיי נשארו ביוון כי לא קיבלו אישור עלייה. רק לאחר שנתיים הם חברו אלינו והצטרפו. יוסף עוזיאל – מראשי הקהילה בסלוניקי, היה בן דודה של אמא. והוא דאג להשיג לה אישור עלייה.

בשנת 1934 המשפחה התאחדה. כולם התגוררו בשכונת נווה שלום – הצמודה לנווה צדק.

אני נולדתי במרץ 1936, ברחוב זרח ברנט בשכונה. הבית שלנו היה צמוד למגורי ערבים. באותה שנה פרץ מרד ערבי כנגד השלטון הבריטי וכנגד היהודים. הערבים רצו לזרז את קביעת חלוקת הארץ בין היהודים והערבים והחלו פורעים בתושבים. היו באות התקופה ועדות שדנו בנושא חלוקת הארץ בין היהודים לערבים. בין היתר – הספר הלבן – שהגדיר את זכויות היהודים בארץ. גזרות הספר הלבן הגבילו את מכסת העלייה ל-15,000 יהודים לשנה! רק 75,000 לחמש שנים! אסרו על היהודים לקנות קרקעות ולהקים יישובים חדשים. אלו התנאים איתם היינו מתמודדים. אבל הערבים גם בזה לא היו מעוניינים, ופתחו במרד הערבי הגדול, ובפרעות ביהודים.

שני הנרצחים הראשונים בהתפרעות ע"י פורעים ערבים היו יוצאי קהילת סלוניקי. בתקופת הפרעות נהרגן 5000 ערבים ו-400 יהודים.

מאורעות תרצ"ו היו לא רק פרעות אלימות – הערבים ערכו שביתה של 175 יום (המרד הערבי הגדול): השביתו את נמל יפו, השביתו את המסחר, במטרה להרוס את הכלכלה. התוצאה הייתה שהנפגעים העיקריים מהמרד היו דווקא הערבים.

המשפחה שלנו גרה בשכונה בגבול יפו. בשנת 1938 הגיעו הפורעים הערבים לשכונה וזרקו רימון לתוך הבית שלנו. אחי בן 8 נהרג ואח נוסף נפצע. כתוצאה מכך עברנו לגור בשכונה אחרת – פלורנטין, שהוקמה בשנת 1927. ע"י משפחת פלורנטין – יהודים אמידים מסלוניקי. השכונה שילבה מגורים ומסחר ותעשייה קלה: בתי מלאכה עם מרכז גדול של נגריות, מסגריות. הקומפלקס חי בהרמוניה דיי טובה.

הבתים בשכונה נבנו אחד צמוד לשני בטור ארוך, בלי רווחים, צמודים קיר אל קיר. דירות שני חדרים והול. היה קשה למצוא דירה למשפחה עם הרבה ילדים. כשאמא הלכה לחפש דירה באותו יום היא השאירה אותנו הילדים בבית הקברות בטרומפלדור, וכשבאה לבעל הבית והוא שאל אם יש לה ילדים, אז היא ענתה "הם בבית הקברות"…

כך הסכים בעל הבית להשכיר לה דירה בת חדר אחד. בחדר ליד הייתה משפחה בוכרית. בדירת החדר הזו גרנו הוריי ו-7 ילדים.. היינו ישנים בטור – רגל ראש.. כעבור כמה שנים המשפחה השנייה עברה ואז השכרנו גם את החדר השני. שם אבא פתח את בית המלאכה שלו, וההורים עברו לגור בחדר הזה. אנחנו נשארנו בחדר השני: 2 מיטות לבנים, 2 מיטות לשלוש בנות.

ילדות בסמטאות תל אביב: טיארות ו..צלפים!

למרות התנאים האלה – החיים שלנו היו מאושרים!! הייתה זו שכונה עם הרבה ילדים, הרבה שמחת חיים. לא היה חשמל, לא רדיו לא טלוויזיה. רוב שעות הפנאי בילינו ברחוב. כשאי אפשר היה לשחק בחוץ שיחקנו בחדר מדרגות משחקי קופסא.

המשחקים ששיחקנו בחוץ היו תופסת, מחבואים, קלאס, כדורגל מסמרטוטים.. רוגטקות היה משחק נפוץ. לזגגים היה הרבה עבודה… קורקינט, למשל, היינו יוצרים לבד: קרש עץ מהנגרייה, מיסבים מקולקלים מבעל המוסך. הכנו "טיארות" (עפיפונים) והעפנו אותם.

בבית היו אביזרים כמו: קרש כביסה, פרימוס, פתיליה, עששית. הכל פעל על חימום עם נפט. כדי לחמם פרימוס, או להדליק עששית, או להרתיח גיגית לכביסה – היה צריך למלא שם נפט מתוך משאבה. יום כביסה – היה פרויקט.. לא הייתה מכונת כביסה. הייתה מגיעה כובסת, תימניות מראש העין שהיו באות לתל אביב. מוציאים לחצר גיגית ענקית.. ליד הגיגית שמים פרימוס על סטנד עם 3 רגליים. מרתיחים בפרימוס מים ושופכים לגיגית. 5-6 שעות ישבו הכובסות ושיפשפו בידיים או על קרש כביסה עד שהכביסה התנקתה. אז העבירו לחדר אמבטיה לשטיפה, ואז לתלייה. יום כביסה היה היום בו אכלנו שעועית ואורז… כי זה קל להכין ולא מבזבז זמן.

כדי לשמור על מזון בקירור היו שמים בלוק קרח בתוך המקרר (שאינו מחובר לדבר..). היה מחלק קרח שמכר בלוקים של קרח. הוא היה מצלצל בפעמון ואז היה צריך לבוא אליו עם מחזיק קרח לקחת ממנו את הבלוק.

בתי הספר היו מחוץ לשכונה. למדתי בבית ספר השחר – ליד כלבו שלום. חלק למדו בבית ספר ביאליק. בית ספר אליאנס – הכל מרחקי הליכה משמעותיים. ברחוב הרצל עברה רכבת. היה מסוכן לעבור שם. בהרצל היו צליפות משכונת אבו כביר ביפו. ישנה ברחוב כנסייה עם צריח, שקיימת עד היום, שם עמדו צלפים ערבים וירו על עוברים ושבים! נאלצו להקים באמצע הרחוב חומות של שקי חול כדי למנוע פגיעות.

חברי המחתרות מוצאים מסתור בשכונות תל אביב

בתקופת ילדותי קמו הפלמ"ח האצ"ל והלח"י. פלוגות הלילה הוקמו על ידי הקצין אורד וינגייט שעזר ליהודים להקים פלוגות שמטרתן לתקוף ערבים וליצור הגנה מול הפורעים.

שכונות דרום תל אביב אכלסו חלק גדול מלוחמי המחתרות (אצ"ל ולח"י), בניגוד להגנה שמקור פעילותה היה בקיבוצים ובצפון. הבריטים הגיעו לחיפושים באזורים האלה. כדי שהאוכלוסייה לא תשתף פעולה עם המחתרות היו באים לבצע חיפושים בבתי היהודים. הם שברו רהיטים וחפצים כדי להרתיע את האוכלוסייה משיתוף פעולה עם המחתרות, והיו מכריזים בכל פעם על עוצר (אין אישור לצאת מהבתים לרחוב). פעם אף נמשך העוצר 4 ימים ברציפות. כינינו את החיילים הבריטים "כלניות" בגלל הכומתות האדומות שלהם.

אז איך מצטיידים ובורחים מהפטרולים? בין הבתים היו גדרות. מקצה אחד לשני פתחנו פתחים בגדרות. כך ניתן היה להגיע לקצה הרחוב בלי לצאת לרחוב. הקרח היה המצרך הכי חשוב. היה חובה כל יום להשיג קרח כדי שלא ייהרס המזון.

הילדים בדרום תל אביב באותה תקופה יצאו לעבוד ולמדו בערב. אני סיימתי יסודי ונרשמתי לבי"ס מקצועי וגם לתיכון עיוני. התקבלתי לשניהם, אך בחרתי ללמוד בתיכון עירוני א', שנחשב לבי"ס יוקרתי. כשהגעתי לתיכון פגשתי 99% תלמידים "צפוניים". זו הפעם הראשונה שנתקלתי בבעיה, והתגלו הפערים. לא היה לי קל לעבור את התיכון. לקחתי שיעורים פרטיים שמימנו אחיי הגדולים. בסוף סיימתי תיכון במגמה ביולוגית ערבית.

פרוץ מלחמת השחרור: מטוסי אויב בשמי תל אביב!

בשנת 1948 הבריטים עזבו את הארץ והאו"ם הכריז על הקמת המדינה ועל חלוקת הארץ בין היהודים לערבים. הערבים לא קיבלו את החלוקה שנקבעה ושבע מדינות ערב יצאו לתקוף את ישראל. במתקפה זו ספג הבית של דודתי פגיעה ישירה. נאלצנו לעזוב את השכונה.

אחיי קנו לוחות דיקט וברחוב שפינוזה איתרו בית שעמד על עמודים, סגרו את השטח בין העמודים ולשם עברנו לכמה חודשים משפחתי ומשפחת דודתי כדי לברוח מהיריות. במלחמה היו מתקפות אוויריות על נמל תל אביב של מטוסים מצריים. וזו לא הפעם הראשונה; במלחמת העולם השנייה מטוסים איטלקים תקפו את תל אביב. לא היו בבתים מקלטים – כולם ירדו מהקומות העליונות לדירה בקומה ראשונה, שהייתה הדירה שלנו..

שירות צבאי: תותחנים, קצונה, מודיעין, יחידת פענוח תצלומים – וטבעת ארורה אחת

בשנת 1954 התגייסתי לצה"ל. לאחר סיום טירונות בגדוד תותחנים נגד מטוסים (כיום שייך לחיל אויר), שהייתה בבסיס ששכן במפרץ חיפה ליד בתי הזיקוק, נשלחתי לקורס הכנה לקורס קצינים, ובסיומו עברתי קורס קצינים.

סיימתי את קורס הקצינים ונשלחתי לקורס קציני תותחנים בבה"ד 1 במחנה 80 – ליד פרדס חנה. כשחזרתי מחופשה קצרה של הקורס עליתי בכניסה למחנה צריפין על משאית כדי לתפוס טרמפ. בכניסה לבסיס קפצתי מהמשאית. היתה לי על היד טבעת שקנתה לי דודה שלי, עליה היה חרוט "אפ" (ראשי תיבות של שמי). הטבעת נתפסה בבורג והאצבע נתלשה לי. הייתי מאושפז, ונעדרתי מחלק מהקורס של קציני תותחנים.

כך עברתי לשרת בחיל המודיעין. שם יצאתי לקורס קציני מודיעין ולקורס לפענוח תצלומי אוויר. התמחיתי בתחום תצ"א. ההבנה של ההיערכות ולמידת האויב הפכה את תחום תצלומי האוויר לאחד המקצועות החשובים. בסיום הקורס קיבלתי דרגת קצונה והועברתי למפקדת פיקוד צפון ששכנה במשטרת נצרת.

שירתתי בתפקיד קצין מודיעין שטח ומפענח תצ"א בין השנים 1955 – 1957, תחת פיקודו של אלוף הפיקוד יצחק רבין. לאחר שנתיים עברתי לתפקיד באגף המודיעין במטה הכללי, במחלקה שעסקה במחקר קרקע ומוצבי אויב, וגם פענוח תצלומי אויר.

באותה תקופה תחום הצילום האווירי כלל שני סוגי תצלומים: צילומי אוויר אלכסוניים, שנערכו ממטוסי פייפר והוצעו ע"י סייר אוויר שישב וצילם במצלמה תוך כדי טיסה – וצילומים אנכיים, שצולמו ממטוסי קרב שטסו מעל שטח האויב, ממצלמות אנכיות בבטן המטוס, עם אורך מוקד 12, 24 ו-36 אינץ'.

המשכתי להתקדם בקריירה הצבאית שלי. הפכתי למפקד הקורס של פענוח תצלומי אוויר. עברתי קורס מפקדי פלוגות וקורס קציני מודיעין מתקדם.

בשנת 1968 השתתפתי בקורס פו"מ – קורס פיקוד ומטה שמכשיר את דור המפקדים הבא לתפקידי מטה במפקדות. הקורס התקיים אחרי מלחמת ששת הימים. האלוף יאנוש בן גל (היה חבר של אחי), האלוף עמיר דרורי, האלוף שגיא – כל האלופים האלה יצאו מהמחזור של הקורס הזה.. תעודת הגמר של פו"ם הוענקה לי ע"י משה דיין.

חזרתי לאגף המודיעין במטה הכללי לאחר סיום הקורס. בשנת 1968 התנהלה מלחמת ההתשה בתעלת סואץ. בששת הימים נכבשה סיני והוקם מערך מוצבים לאורך התעלה. המצרים נלחמו כדי לפנות אותנו משם. במשך כל הזמן המוצבים הותקפו ללא הרף – בצליפות ובהרעשות ארטילריות.

צה"ל הקים אוגדת שיריון חדשה שייעודה לבלום מתקפה מצרית מעבר לתעלת סואץ. כדי להקים את האוגדה היו צריכים לרכז קציני מטה – לקחו את סגן קצין המודיעין של פיקוד דרום לאוגדה זו – ואז שיבצו אותי למלא את מקומו.

כשהגעתי לפיקוד דרום נאמר לי שיש הוראה של אלוף הפיקוד שכל קצין חייב לעבור לבאר שבע עם משפחתו. היו לי שתי ילדות בבית ספר. נאלצתי להוציא אותן באמצע שנת הלימודים ולעבור.

אבל אם רוצים להתקדם צריך לעתים להקריב.

פענוח תצלומים: ממדור מחלקתי ליחידת פיקוד עצמאית

בפיקוד דרום עבדתי תחת פיקודו של ישראל גדיש ותחת פיקודו של אריק שרון. הוא העניק לי דרגת סגן אלוף בפיקוד. התמניתי להיות ראש ענף בבסיס ההדרכה בדרום של חיל המודיעין. הייתי אחראי על קורס פענוחי תצ"א, שרטוט ובטחון שדה וגם הדרכתי בקורס קציני מודיעין מתקדם.

כעבור שנתיים – נושא פענוח תצלומי אוויר קיבל משקל משמעותי, והוחלט שלא ינוהל כמדור של מחלקת מחקר אלא כיחידה עצמאית שתעסוק בפענוח תצ"א ותכשיר את הקרקע להקמת חוליות לפענח צילומי אוויר בבסיסי חיל אוויר בהם נוחתים מטוסי הצילום.

כשמטוס צילום שלקח תצלומי אויר משטח אויב היה יורד בשדה תעופה בתל נוף, רמת דוד או חצור היו מוציאים את סרט הצילום – מעבירים למטכ"ל ליחידה שמפתחת את הפילם, מדפיסים צילומים מהנגטיב ואז מעבירים לידי חוליות הפענוח. בתהליך זה חולף זמן רב עד שמתקבל תוצאות הפענוח – ובזמן מלחמה זה איטי מידי. היה צורך להקים יחידות שיושבות בבסיסי חיל האוויר שיפענחו במקום את התצלומים. יצאנו משלחת לארה"ב לרכוש ציוד מתאים שניתן יהיה להביא תוצאות פענוח מוקדם ככל האפשר מתוך בסיסי חיל האוויר, ולחסוך זמן החלטות קריטי בעת מלחמה.

ראש אמ"ן האלוף אהרון יריב הטיל עליי להקים את יחידת פענוח תצ"א של חיל המודיעין. אחרי פיקוד על היחידה משך 3 שנים נשלחתי ללמוד באוניברסיטה גיאוגרפיה ומדידות. חזרתי לספסל הלימודים אחרי 22 שנה, ללמוד עם סטודנטים צעירים ממני בשנים רבות. עברתי את המבחן בהצלחה וסיימתי בהצטיינות. התפקיד האחרון אליו התמניתי בצה"ל היה מפקד יחידת המיפוי הצבאית. סה"כ שירתתי בצה"ל 29 שנים.

פורת מקבל דרגת אל"מ מראש אמ"ן יהושע שגיא ומהרמטכ"ל רפאל איתן 

לפני מספר חודשים הוזמנתי לביקור ע"י מפקד יחידת המיפוי כיום. זהו עולם אחר לגמרי! אין צורך לשלוח יחידות מיפוי לשטח. כל הטכנולוגיה של המיפוי השתנתה לאחר פיתוח הGPS. עולם אחר לגמרי, טכנולוגיה משוכללת וחשובה.

 סימון הגבול עם מצרים לאחר חתימת הסכם השלום (אברהם שני מימין)

כשיגיע זמנכם להתגייס – חשבו על האפשרות הזו – תצפיתנים, יחידת המיפוי ומפענחי תצלומים. זהו תחום מרתק ותרומתכם תהיה רבה.

מלחמות ישראל: השתלשלות עקובה מדם

מהיום שנולדתי ועד לסיום תפקידיי הצבאיים היו אירועים מלחמתיים כל העת, אשר את חלקם חוויתי באופן אישי:

1939 – המרד הערבי – חוויתי תקיפה על הבית שלנו. אחי נהרג מרימון

1948 – מלחמת השחרור – מלחמה עקובה מדם, עם 5000 הרוגים

1955 – יצאנו לסריקות אחר חוליות של פדעיון שיצאו מרצועת עזה שתקפו במרכז הארץ.

1956 – מבצע סיני (קדש). המצרים הלאימו את תעלת סואץ, שעד אז היתה בבעלות חברה בריטית צרפתית שלטה בה. הבריטים והצרפתים חששו שהמצרים ימנעו מעבר אז הם החליטו לתקוף. הם דרבנו את ישראל לצאת לכיבוש סיני כתגובה לפעולות הפדעיון. ישראל יצאה באוקטובר 1956 לכיבוש סיני – עד 10 ק"מ מתעלת סואץ ובו זמנית הבריטים והצרפתים כבשו את התעלה, אבל נאלצו לסגת וגם ישראל נאלצה לפנות את סיני.

1967 – מלחמת ששת הימים. נכבשה סיני, רמת הגולן והגדה המערבית.

1973 – מלחמת יום הכיפורים. הייתי קצין מטה באגף המודיעין ואחראי על יחידת הפענוח של תצלומי האוויר. סיפקנו מודיעין לצורך הערכת מצב, אבל מי שהסיק את המסקנות לא הסיק את המסקנות הנכונות. המודיעין שהעיד שעומדת לפרוץ מלחמה לא הוערך נכון ע"י ראש אמ"ן אלי זעירא, ולכן הופתענו במלחמה. זה עלה לנו במחיר של 3000 הרוגים.

ישיבת ראשי ענפים באמ"ן מחקר בראשות תא"ל אריה שלו, ערב מלחמת יום הכיפורים (אברהם שלישי מימין)

ואז הצרות עברו לצפון:

1982- מלחמת לבנון הראשונה. מחבלים תקפו מלבנון. כמפקד יחידת המיפוי שלחתי חוליות שביצעו מדידות בלבנון כדי ליצור קשר בין רשת המיפוי שלנו לרשת המיפוי מהשטח בלבנון כך שהמפות תהיינה מדויקות. באמצעים שיש היום לא היה צורך להכניס חיילים כדי להשיג את המידע.

חזרה לחיים אזרחיים

אני נשוי משנת 1959 לדבורה לבית רובינשטיין, יוצאי וילנה, אב ל-2 בנות ובן, סבא ל-7 נכדים ונכדות ולנין אחד. לאחר שחרורי עסקתי במכירות קמעונאיות. הייתי מנהל כלבו שלום ועבדתי בהנהלת המשביר לצרכן. פרשתי פרישה מוקדמת.

מקבל תעודת עסק נבחר כל-בו שלום מידי ראש עירית תל אביב, שלמה להט (צ'יץ')

כיום אני עוסק בפרויקטים שונים בהתנדבות: אני מכהן כיו"ר סניף האגודה למלחמה בסרטן בסניף ראש העין, מתנדב במערך החירום של העירייה, מתנדב לעזור לנכים ולהסיע אותם.

ההתנדבות תורמת לך לא פחות ממה שאתה תורם. תמיד תתנדבו, לא תפסידו מזה.

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – מלחמת יום הכיפורים – החזית והעורף