מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1952, ארבע שנים לאחר קום המדינה, אשר הייתה בתחילת תקומתה. כילד לא הרגשתי את תקופת הצנע שהייתה במדינה, אבל תקופת הצנע הייתה קשה, לא היה מספיק אוכל או מגורים ראויים. לכולם היה חזון הציונות והקמת הארץ. למרות הקושי כולם היו מאושרים ולא התלוננו.

נולדתי בנווה נאמן כשהיו בה בתים עם מטבח ושירותים בתוך הבית כאשר ברוב המדינה היו אוהלים ומעברות. התחנכתי בגן מורן מגיל ארבע וקראו לגננת רותי, ולאחר הגן בגיל שש, עברתי לבית הספר היסודי בנווה נאמן שם למדתי עד כיתה ח', (לא הייתה אז חטיבת ביניים).

בדרך כלל אחרי שעות הלימוד בבית הספר היינו נפגשים כל החברים ומשחקים משחקי רחוב, לא היו צעצועים לשחק איתם, היינו מטפסים על עצים ובונים מחנה והיינו בונים רפסודות אשר איתן היינו חוצים את הנחל.

 סבא בצעירותו עם הוריו

תמיד חלמתי על משפחה גדולה מאוד, מינימום שמונה ילדים. רציתי לבנות בית ספרדי שכל ילדי סביבי. אולם החיים הובילו אותנו קצת אחרת והחלום התממש בחלקו. כולם מלוכדים ומאושרים ונותר לי להודות לאל על כל מה שקיים.

לאחר מכן הלכתי ללמוד בבית הספר מוסינזון במגמה מקצועית. בבית הספר היו מספר מגמות: מחשבים, מכונאות רכב ומכניקה, אני למדתי במגמת מכניקה. הלימודים נמשכו שלוש שנים ואחר כך הלכתי ללמוד מחשבים.

הנס שקרה לי

באוגוסט 1970 התגייסתי לנח"ל. לאחר טירונות של שלושה חודשים, יצאתי לקורס מ"קים ונשארתי שם בהדרכה של יחידת שייטת 13. הדרכתי כמפקד כיתה וסמל מחלקה. לאחר מכן יצאתי לקורס קצינים בבה"ד 1 ולאחר ארבעה חודשים בקורס קצינים, חליתי בדלקת קרום המוח, תוך כדי מסע ניווטים, איבדתי את ההכרה ואושפזתי בבית החולים סורוקה בבאר שבע ורק לאחר ארבעה ימים חזרתי להכרה. ניגשתי לאחות וביקשתי לחזור לקורס קציני והרופאים אמרו לי שאני צריך להישאר למעקב בבית החולים.

יומיים אחרי כן, התעוררתי משנת צהרים ורציתי לרדת מהמיטה, אך הרגליים שלי לא תפקדו ונפלתי. ניסיתי לחזור למיטה ולא הצלחתי לקום כי הרגליים היו משותקות ואחים שלי עזרו לי לקום למיטה. חשבתי שהתופעה תעבור אחרי שעה – שעתיים ושכבתי משותק במשך שלושה חודשים. העברתי את התקופה בקריאת ספרים והאמנתי שיום אחד אני אקום ואלך ולא ידעתי שהרופאים כבר חשבו שאהיה משותק כל החיים ואף הזמינו לי כיסא גלגלים שמתאים לי.  כשהורי הגיעו, היו דמעות בעיניהם בשל כך.

באחד הלילות אחרי שלושה חודשים ששכבתי במיטה, קראתי לאחות אליזבת שהייתה בתורנות בשלוש לפנות בוקר, ואמרתי לה: "תראי עכשיו הבוהן שלי זזה" והיא קפצה משמחה, קראה לכל הרופאים והחולים וכולם בשעה ארבע וחצי חמש היו סביב המיטה שלי וביקשו שאני אזיז את הבוהן שלי ואז לאף רופא לא היה מה לומר חוץ מזה שזה היה נס רפואי.

לאט לאט הזזתי את כל האצבעות. אחרי חודש כבר הזזתי את כל הרגל. התחלתי שיקום ושם למדתי ללכת מחדש. ביום השחרור שלי לקחו אותי לבית הבראה של חיילים, הייתי שם במשך שלושה חודשים של טיפולים. הציעו לי לחזור לקורס קצינים של אג"ם או של ישוט שזה קוס קצינים של חיילים לא לוחמים ולא הסכמתי לחזור לקורס הזה כי היה לי חשוב מאוד להיות לוחם ולא ג'ובניק.

לאחר ההחלמה עברתי להיות מפקד מחלקה של חיילים בקיבוץ קרמיה. השתחררתי באוגוסט 1973. באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. במתקפה הראשונה נהרגו המון חיילים וקצינים מהשירות הסדיר, אשר הכרתי רבים מהם. אנו כאנשי המילואים הגענו כ- 5 ימים אחרי תחילת המלחמה ואני כחייל לוחם, לחמתי עד תום המלחמה ברמת הגולן ובסוף המלחמה נשארנו עוד כארבעה חודשים עד השחרור. המצב רוח הלאומי היה בשפל עקב מספר ההרוגים והכאוס במלחמה.

לאחר המלחמה התחלתי לעבוד כמסגר עצמאי, בניתי לולים, רפתות, ומכוני חליבה. יום עבודה שלי התחיל בארבע בבוקר ונגמר באחד עשרה בלילה. בשנת 1975 התחתנתי עם החברה שהייתה לי עוד כשהיינו צעירים, המשכתי לעבוד קשה ולאחר שנה נולדה הבת הבכורה בושמת, אחר כך בשנת 1978 דודי, הבן השני נולד בשנת 1984 נולד הלל ובשנת 1991 נולדה דניאל.

עברנו לגור במגדיאל בבית ישן, שנבנה  בשנת 1920 והיה נטוש במשך 40 שנה. רותי, אשתי עבדה כמורה. כשהיה מגיע סוף השבוע, הייתי רק ישן ולא יוצא מהבית מרוב עייפות של כל השבוע.

בשנת 1980 החלטתי להקים מפעל לייצור מעקות מעץ ואז קניתי באזור התעשייה של מגדיאל את התעשייה את המקום. עשיתי מחקר ופיתוח עצמאי והגעתי לרמה מאוד גבוהה של מעקות עץ. בשנת 1988 קיבלתי החלטה שאני מייצא מעקות עץ לגרמניה. השתתפתי בשלוש תערוכות בגרמניה, אחת בהולנד ואחת בבלגיה. זו הייתה חוצפה ישראלית להתחרות עם האירופאים במעקות עץ ולמרות זאת הצלחנו לייצא מעקות עץ בזכות היתרונות המוחלטים שהיו לנו: דגמים מיוחדים שלא היו בעולם שאני המצאתי, אחריות ליציבות המעקה ל- 15 שנה ואחריות שאף חיבור לא יפתח. הייתי עושה מעקות לעיתונאים ומפורסמים כמו שלמה ארצי ועוד.

לאחר תקופת היצוא הוכחתי לגרמנים שאנחנו לא פחות טובים בייצור מעקות עץ. בשנת 1990 פנה אלי חבר שעשיתי לו מעקה בשם משה שדה והציע לי לשווק רעפי פלדה שמגיעים מדרום אפריקה. השתתפתי בהמון תערוכות בארץ והתחלנו לשווק את הרעפים. רצינו להקים מפעל גדול לצורך יצוא לאירופה.

בסופו של דבר לא הוקם המפעל בישראל .

חברת רב רעף שבבעלותי, החלה בפעילות נדל"נית והתחלנו בבנייה ביפו בסגנון יפואי. כיום זאת פעילותי העיקרית.

הזוית האישית

סבא ראובן: הקשר שחשוב מאד בין העבר של הסבים וההכרות ההווה לנכדים. כדי לבנות עתיד טוב יותר לחברה ולמדינה.

הנכדה יובל: נהנתי מאוד להשתתף בתכנית "הקשר הרב דורי", למדתי על סיפור החיים של סבא.