מאגר סיפורי מורשת

אני, נבו בכר תלמיד בבית הספר: "תמיר", ראשון לציון, מתעד את סיפור משפחתו של סבי (ניסים ביטון) במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

סבא ניסים מספר על הוריו: ג'נט ומשה ביטון

האב משה 

נולד בעיר פייס במרוקו בשנת 1933. בהגיעו לגיל 16 נשלח ארצה בעליית הנוער בשנת 1949. בארץ נקלט בקיבוץ תל יוסף בצפון, שם התחנך ולמד עד לגיוסו לצה"ל.

בשרותו הצבאי בנחל היה בין מקימי קיבוץ נחל עוז. עם סיום שירותו הצבאי התגייס לשירות במשטרה ועבר לגור עם בני משפחתו שעלו ארצה במעברת תלפיות בירושלים.

בתחילת שירותו במשטרה הובא לארץ אדולף אייכמן ובמסגרת תפקידו הוא נמנה בין השומרים עליו במהלך משפטו בירושלים. האב משה שירת במשטרה במגוון תפקידים עד ליציאתו לגמלאות.

תמונה שצולמה בבית העם בירושלים בזמן משפטו של אייכמן בשנת 1961 

תעודת השוטר של משה (אביו של סבא ניסים)

האם ג'נט 

נולדה בעיר פריז בצרפת בשנת 1938 לאם טורקיה. האימא נשלחה לדודתה בפריז כדי להצילה ממשפחה מוסלמית שרצו אותה עבור בנם. האם נישאה ליהודי בפריז, ג'נט הייתה הבת השנייה אחרי בן בכור הגדול ממנה בשנתיים.

בשנת 1940 פלשו הגרמנים לצרפת והחל המצוד אחר היהודים. באותה העת עסק אביה של ג'נט בייצור משקה ערק. הודות לאהבתו של קצין גרמני למשקה והחברות שנוצרה ביניהם ניצלו חייהם של ההורים וילדיהם. הקצין הגרמני הזהיר את האב והציע לו לעזוב מיד את פריז עם משפחתו, ולמצוא מקום מסתור. האב שמע לקולו של הקצין, הודה לו ומיד ברחו.

המשפחה הגיעה לעיר טולוז. כמו יהודים רבים שדאגו לעתיד ילדיהם, נאלצו להיפרד מהם ולמוסרם לארגונים שעמלו בהצלת יהודים מפני הגרמנים.תחילה הוסתרו והוחזקו הילדים במנזרים בעיר. לאחר מכן הוברחו ברכבת לספרד.

אותם ארגוני הצלה דאגו לפזר את הילדים למשפחות נוצריות למשמרת. כך הגיעה ג'נט ואחיה למשפחה בחווה חקלאית בבטיס שבספרד. שם שהו וגדלו כנוצרים.

תמונות המשפחה שצולמו בצרפת בשנת 1945

בסיום המלחמה בשנת 1945 אספו ארגוני ההצלה את הילדים למען החזרתם לפריז לאיחוד המשפחות. ההורים היו ברי מזל שזכו לפגוש שוב את ילדיהם ולא היו בין 75000 היהודים שנרצחו על אדמת צרפת.

לג'נט המפגש עם הוריה היה מרגש ומבלבל כי כמעט ולא זכרה אותם. אח של ג'נט אהב מאוד את המשפחה הנוצרית שטיפלה בהם והחליט לאמץ את שם משפחתם "דוניו".

העלייה לישראל

בשנת 1949 עזבה המשפחה את צרפת ועלתה לישראל. בהגיעם לארץ נשלחה המשפחה למעברת עולים בפרדס חנה.

קשיי הקליטה וההסתגלות בארץ, רצונה של האם לגור בקרבת משפחתה הטורקית בעיר לוד ורצונו של האב לגור בירושלים גרמו להם להתגרש. ילדיהם חולקו למשמורת ביניהם, ונשלחו למוסדות חינוך וקיבוצים. ג'נט שהייתה בת 12 נשלחה לקיבוץ דגניה א'. לאחר כשנה בקיבוץ עברה להתגורר עם אביה במעברת תלפיות בירושלים. שם למדה והתחנכה בחוות הנוער הציוני.

ג'נט אחיה ואחיותיה בארץ – 1954

בגיל 15 הכירה את בן משפחת השכנים במעברה. לאחר שנה (בשנת 1954) נישאו הוריי, ג'נט ומשה, ועברו לגור בשכונת קריית יובל.

ג'נט ומשה בשנת 1955 בירושלים

ג'נט ומשה בשנת 1957 בירושלים

להורים נולדו חמישה ילדים, ואני הילד הבכור במשפחה.

שכונת קריית היובל היא שכונה ותיקה במערב העיר בקרבה להר הרצל ולבית החולים הדסה עין כרם. בשנות השישים כילד זכור לי שכל התקשורת הסתכמה בהאזנה לרדיו וקריאת עיתון בשעת צהריים מאוחרת. מעט מאוד משפחות זכו לטלפון קווי בבית ובשלב מאוחר יותר שידורי טלוויזיה בשחור לבן. עיקר התחבורה באותם ימים הייתה תחבורה ציבורית. בתקופת ילדותנו עיקר התקשורת עם החברים הייתה במפגשים בפעילות חברתית בצופים ובחוגי יצירה שונים. בשעות הפנאי נהגנו לשחק לרוב במשחקי כדור, כדורגל/כדורסל, משחק קפיצת חבל ועוד. במפגשים בבתים נהננו לשחק דמקה, שחמט, דומינו, דוק ומונופול.

אני חוגג בר מצווה בשנת 1968 בירושלים

הוריי ג'נט ומשה

גיל ההתבגרות התחביב האהוב עלי היה רכיבה על אופניים. לאחר מכן רכבתי על אופנוע. במהלך לימודי התיכון הכרתי חברים רבים מכל קצוות העיר, ויחד נהגנו לצאת לטיולים ובילויים משותפים.

במהלך התקופה הכרתי את שושי. בסיום שרותי הצבאי נישאנו.

אני ושושי רעייתי ביום נישואנו בשנת 1976

אני ושושי בשנת 1999

לשושי רעייתי ולי ארבעה ילדים מקסימים: בן בכור ושלוש בנות. נכון לכתיבת שורות אלו יש לנו עשרה נכדים מדהימים. נבו נכדי הוא בנה של מיטל בתנו הגדולה.

בחרנו להקים את ביתנו ולגדל את משפחתנו בשכונה בה גדלתי – קריית היובל. עד היום אנו מתגוררים בה באושר. בימים אלו רעייתי ואנוכי גמלאים מרוצים.

תמונות  משפחתיות שצולמו בנופש במלטה בשנת 2022

הזוית האישית

סבא ניסים: הקשר הרב דורי פרויקט מבורך שלא הכרתי קודם. ניתנה לי ההזדמנות להיפגש עם נבו נכדי ולספר על עברה של משפחתנו. המפגשים בהובלתה של המורה יעל שמואלי היוו חוויה יוצאת דופן. אני ממליץ בחום לכל סבא/סבתא להשתתף בפרויקט מעין זה. נהנתי להכיר סבים ונכדים ולהאזין לסיפורים מעברם של כל אחד ואחד מהמשתתפים, הסיור במוזיאון אנו היה מרתק ומעניין במיוחד. הודות לפרויקט, אמצא את הזמן המתאים להעביר לכל אחד מנכדיי את סיפור משפחתנו. לעבר משמעות לא פחות חשובה מהעתיד.

לסיום, תודה מקרב לב למנהלת בית הספר, אוסנת סולמה ולמורה, יעל שמואלי על ההזדמנות שניתנה לנו.

הנכד נבו: היה כיף להיות עם סבא והיה כיף להקשיב לסבא וללמוד. אני רוצה לאחל לסבא שיהיה בריא, יזכה לחיות עד שנים רבות וימשיך לספר לי סיפורים, ילמד אותי עוד הרבה דברים ונהיה יחד ונהנה.