מאגר סיפורי מורשת

נינה לייבוביץ' מספרת:

נולדתי בפולין בתאריך 28.1.1934. היה לי אח אחד, גדול ממני, חיינו עם שני ההורים. משפחתי הייתה במצב כללי טוב, לפני המלחמה אבא ניהל חברה גדולה לנסיעות לחו"ל, רוב העובדים שהיו גויים, ייעצו לאבא לעזוב את פולין בהקדם. ואכן התחילו הפגזות אוויריות קשות, מה שבישר התחלת מלחמה. אנשים חששו ולכן נאלצו למצוא פתרונות שונים כדי לא להיתפס, חלק הסתתרו במרתפים, האפילו את החלונות , גם אבי תלה וילונות שחורים כדי שלא יראו מבחוץ את הנעשה בתוך הבית. אולם, לרוע המזל, כשאבא טיפס על הסולם כדי לתלות את הווילונות, נפל מהסולם ושבר את ידו. הוא קיבל טיפול רפואי ע"י גבס ומסילה מסורבלת שהקשתה עליו וגרמה לו להיות מוגבל, ולא יכול היה להניע את גופו באופן חופשי.

חיינו כך עם ההפצצות. בכל פעם כשהייתה הפצצה, היינו נאלצים לרדת למרתף, אך אבי לא הצליח להיכנס בפתח הדלת בגלל שהיד גובסה בצורה מסורבלת, לכן התקדמנו לכיוון כניסה נוספת, גדולה יותר, שדרכה נכנסנו למקום המוגן. למעשה, מצב זה הציל את חיינו …

לאחר הרגיעה יצאנו ממקום המסתור וגילינו שהכניסה למרתף שאליה היינו אמורים להיכנס הופצצה, וכל האנשים שעמדו בסמוך נפגעו או נהרגו. כאן הבנו שניצלנו בנס, בזכות העובדה שנכנסנו דרך הכניסה השנייה. המשכנו להסתתר במקום זה, אך לא לזמן רב, משום שהייתה במקום צפיפות רבה ותנאים קשים מאוד. מעט האוכל שהיה בתיק של אימא, אזל וחששנו מאוד לעלות לדירתנו כדי לקחת את המעט שנשאר. בלית ברירה אכלנו את כל מה שנשאר בתיק עד לפירור האחרון.

כשנחלשה ההפגזה, עלינו הביתה. אז גמלה בלב אבא ההחלטה לעזוב את פולין והוא התחיל לטפל בנושא העזיבה. בימים ההם כבר לא אפשרו לעזוב את פולין, אך בזכות קשריו בעבודה, הצליח לסדר לעצמו נסיעה לאיטליה. אנחנו נשארנו בבית בתקווה שאבא יצליח להשיג היתר יציאה גם עבורנו.

המצב בעיר החמיר, הגרמנים נכנסו מדירה לדירה ואספו גברים לסייע בהקמת הגטו, כשהגיעו לביתנו, התאכזבו כשלא מצאו גבר, לכן ביקשו ואיימו על אימא לתת להם כסף או תכשיטים, ולא, הם יהרגו אותה. אני שהייתי בת 5 שנים פחדתי שיפגעו באימא והתחלתי לבכות, בתגובה לבכיי הם הצליפו ברגליי ללא רחמים, עד זוב דם. ביקורים אלו חזרו ונשנו, הם לא הסכימו לקבל את העובדה שאבי לא נמצא.

בינתיים, אבא, בזכות הקשרים הטובים שלו הצליח להשיג ולשלוח לנו אשרת יציאה. אנו עזבנו את כל רכושנו מאחור ונסענו לאיטליה כדי לפגוש את אבא. לצערי, בני משפחתי המורחבת, סבתא, סבא, דודים וילדיהם, נשארו בפולין ונרצחו בשואה. בדרך, הרכבת עצרה בתחנות רבות. אחי, דודתי ואני נשארנו בקרון וחששנו שלא נפגוש יותר את אימא, אך בזכות הפנס שהיה בידי אחי, ששיחק בו, הצליחה אימא לאתר אותנו והגיעה אלינו בקלות.

מזיכרונותי מבית הרי בפולין, ביתנו היה מסורתי, אך לא היו לנו מנהגים מיוחדים. החג האהוב עלי היה פסח, אהבנו לקרוא את ההגדה לשחק באגוזים ושאר מסורות החג. כשהייתי ילדה, קיבלתי מאמי טבעת בעלת משמעות סנטימנטלית. ושמרתי אותה כמזכרת.

העלייה – והחיים בארץ ישראל

לאחר נסיעה ממושכת ומייגעת, הגענו לאיטליה, שם פגשנו את אבא. שהינו שם מספר חודשים ובתאריך 21.03.1940 , עלינו ארצה והתגוררנו בתל אביב. חבלי הקליטה היו קשים: קושי כלכלי, הגענו בחוסר כל, לא היה סיוע ולא היו הטבות לעולים שהגיעו. קושי חברתי, אי ידיעת השפה העברית והקושי ללמוד את השפה. למרות שמבחינת הגיל התאמתי לכיתה א', הוחלט לשבץ אותי בגן למספר חודשים כדי לקלוט את השפה, באמצע השנה הקפיצו אותי לכיתה א', מנהלת בית הספר, ליוותה אותי ועברה איתי בכל הכיתות כדי להציג אותי כעולה חדשה וביקשה מהתלמידים שישמרו עלי ויעזרו לי להיקלט ולהשתלב חברתית. גם אחי הלך לאותו בית ספר ואכן תוך זמן קצר, התאקלמנו.

אבי התחיל לעבוד בצנזורה הבריטית ואמי ביקשה להתקבל לעבוד כמורה בבית ספר פולני שהיה בתל-אביב, אך שם התנו את קבלתה לעבודה ודרשו שאחי ואני נלמד בבית ספר זה, בית ספר פולני, אמי ויתרה על עבודתה שם ורשמה אותנו לבית ספר רגיל.

לאחר שסיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי, למדתי ב"גימנסיה הרצליה" ומשם עברתי ללמוד בסמינר לגננות.

לאחר מלחמת השחרור, כשהבריטים עזבו את הארץ, אבי פתח משרד נסיעות, כך מצבנו הכלכלי השתפר. אהבתי נורא לטייל ולהכיר את הארץ. בסיום הלימודים, התגייסתי לצה"ל, שירתי שנתיים כסמלת בחטיבה 7 בשריון. כשהשתחררתי, עבדתי בגן ילדים כגננת, דרך משרד החינוך.

משפחה

התחתנתי עם מוטק'ה בעלי, בשנת 1957, באולמי נועם ליד נמל תל אביב. גרנו באזור תל אביב תקופה של שש שנים בערך. שם נולדו שתי בנותינו, אירית ואורלי. בשנת 1964 עברנו לגור באשדוד, כאן נולדה הבת השלישית שלנו: אביבית. כשעברתי לאשדוד היה לי גן פרטי והייתי אחראית על כל הגנים הפרטיים בעיר. עבדתי כגננת במשך כ- 15 שנים, כי אהבתי את ההתעסקות עם ילדים. בשנת 1977 עבדתי בעיריית אשדוד, באגף לשירותי רווחה ובריאות. במהלך חיי הספקתי לטייל בחו"ל, באירופה. לפולין ארץ מולדתי, נסעתי שלוש פעמים, באחת הפעמים לקחתי את בני משפחתי, מעין טיול שורשים… חזרנו למקומות שהכרתי.

בשנת 1993 פרשתי לגמלאות.

כיום, מוטק'ה ואני פנסיונרים, התברכנו בעשרה נכדים ונכדות חמודים. בשנת 2014 , עברנו לגור במושב משגב דב. מקום שכיף לגור בו ומידי פעם, אנו פוקדים את העיר אשדוד.

"אנו כואבים על מותם של בני המשפחות שלנו שניספו בשואה ושמחים על כל מי שניצל ובניגוד לרצונם של הגרמנים המשכנו את החיים ודאגנו לדור ההמשך"

הזוית האישית

נינה ליבוביץ: לא בקלות סיפרתי את סיפורי. סיפרתי את סיפורי יחד עם סיפורו של בעלי מוטקה.