מאגר סיפורי מורשת

שמי שמעון גרינבוים, במסגרת שיתוף פעולה של התאחדות הסטודנטים הארצי ותכנית הקשר הרב דורי במוזיאון אנו, אני מתעד את קורותיה של סבתי, אסתר דבורה גרינבוים, ומעלה את סיפורה אל מאגר המורשת של התכנית. וכך סיפרה סבתי:

החיים בהונגריה לפני פרוץ המלחמה

"בבית נושמים וסופגים הילדים ציונות אמיתית כאשר האבא מחדיר בכולם את כמיהתו העזה לעלות לארץ הקודש, לשם כך לומד סבא את מקצוע החייטות מי יודע מה ילד יום.. רוחות מלחמה נושבות באוויר, סיפורי זוועות מגיעים מפולין ומצ'כוסלובקיה. סבא קולט את המצב ומבין שצריך לברוח, כיצד??"

כך פותחת סבתי היקרה אסתר (דבורה) גרינבוים (רענן), המבוגרת בגילה אך צעירה ברוחה, את סיפור הצלתה כנערה צעירה מבודפשט של מלחמת העולם השנייה לארץ ישראל, דרך 'רכבת קסטנר' 'ברגן בלזן' ולבסוף היעד הנכסף – 'ארץ ישראל'.

פרוץ המלחמה

"הפסקנו ללמוד וכולנו נשארנו בבית. בהונגריה יהודים חרדים שהיו ציוניים היו שייכים למפלגת ה'מזרחי'. אבא היה קשור כל השנים בקשר נפשי עמוק לא"י. הוא ידע את התנ"ך על בוריו ושלט בלשון הקודש, אותה רכש מהתנ"ך, בהונגריה לא היה מי שאכל תפוזים ולנו חילק אבא בט"ו בשבט תפוז שהגיע מיפו, ואמר לנו שבארץ נקבל הרבה תפוזים…

בסודי סודות שמענו שמוכנים לקחת שתי בנות, אבל אבא התנגד לפירוד המשפחה. בגלל הקשרים הטובים שלו ודבקותו במטרה, כל המשפחה נכנסה לרשימות. אנחנו בתור יהודים מאמינים תמיד ידענו שברכתו של הרבי מבעלז היא שעמדה למשפחה, הרב'ה הוברח לבודפשט וחיפשו דירה עבורו. אימא שלי פינתה את הבית ויצאה עם שמונת ילדיה לבית מרוחק בבודה.

אבא שהה בבית ודאג לכל העניינים, (הרבה קראו לו "מיין בעלבאוס"), ככה נוצרו קשרים אישיים בין האבא לרבי מבעלז. לפני עזיבתו קרא הרבי לאבא וביקש ממנו להכניס את כל הילדים לחדר פנימי. עמדנו ליד הקיר והוא בירך את כולנו שנגיע לארץ ישראל, האמנו כל הזמן בברכה, כל הדרך ברכבת עודדנו את כולם תוך כדי שהוא מספר לכולם על ברכת הרבי.

היציאה לכיוון ארץ ישראל

700 אנשים היו צריכים במקור לעלות לרכבת ולמעשה עלו 1700 איש, במקום להגיע לנמל ושם היינו אמורים להגיע לארץ, מצאנו את עצמנו בתוך קרונות של בהמות והחיים שלנו היו חידה. אני כילדה לא הבנתי מה קורה, נודע לנו לאחר מכן שיש ויכוח בין קסטנר לגרמנים על גורלה של הקבוצה, אני זוכרת רק שתי מילים: 'אושוויץ' או 'אושפיץ'. בסוף מצאנו את עצמנו במחנה 'ברגן בלזן' והחלום על ארץ ישראל נגוז."

כעת סבתא מתארת את קשיי הרעב שסבלה בחצי השנה ששהתה בברגן בלזן, ואת הקושי היומיומי בהסתפקות במנת לחם אחת קטנה: "היו כאלה שאכלו ואמרו 'לפחות פעם אחת נאכל ונשבע טוב' ואחרים שחילקו את פרוסת הלחם לכמה חתיכות קטנות ואכלו את הכול במנות, הנושא של הרעב ליווה אותי שנים לאחר מכן, ב"ה לא נהייתי זללנית או אכלנית גדולה, אבל להעריך לחם ולהעריך אוכל זה נשאר לי עד היום, ועד היום אני לא מסוגלת לזרוק אוכל."

רגעי השחרור מברגן בלזן

סבתא מספרת באריכות על תלאות המחנה ועל יום השחרור: "בדצמבר של אותה שנה קיבלנו לפתע כרוז שאנו עוזבים (קסטנר הגיע להסדר עם אדולף אייכמן). צעדנו לתוך הלילה כאשר אנו סוחבים שני אחים קטנים ואחות על הידיים, אני נעלתי את הנעליים של אבי מאחר ששלי בלו מזמן.. חיילים עם כלבים שמרו עלינו שלא נברח, כל כך אירוני – וכי לאן יכולנו לברוח? עד היום יש לי סיוטים ואי שקט פנימי.. אבל הכול לטובה גם האי שקט. האי שקט הזה המריץ אותי כל השנים למלא את חיי בתוכן, מעולם לא ישבתי בידיים שלובות ובהיתי באוויר.

ההגעה לארץ ישראל

סבתא מסיימת את הסיפור בתיאור חייה פה בארץ מיד לאחר שהגיעו אליה: "הנס קרה, הגענו עייפים מהצעידה המפרכת ומצאנו את עצמנו בגבול גרמניה-שוויץ ולאחר כמה ימים לקחו אותנו למקום קבע בשוויץ ואז באונייה לארץ ישראל. המשפחה שינתה את שמה מ'ריינר' ל'רענן'. האווירה בארץ הייתה מתוחה סביב משפטו של קסטנר, שמענו את הפולמוס סביב הנושא שהעסיק את כולם: הרצח, העדויות, הדיונים וכל מה שמסביב, אבל אבינו לא נקט שום עמדה באומרו: "בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן".

הזוית האישית

שמעון הסטודנט המתעד: סבתא אסתר ע"ה הלכה לעולמה בשנה האחרונה בשיבה טובה מוקפת בעשרות נכדים ולמעלה ממאה נינים. בעקבות פרויקט הקשר הרב דורי אספתי קטעי מכתבים וכן פירורי סיפורים שאותם סיפרה סבתא בשנותיה האחרונות לכדי סיפור אחד.