מאגר סיפורי מורשת

בחודש נובמבר ב-29 בו לפני 60 שנה הכריזה עצרת האומות המאוחדות על חלוקת המדינה שאז נקראה פלשתינה תחולק לשתי מדינות: יהודית וערבית.

לנו היהודים תושבי המדינה גרמה הצהרה זו לשמחה רבה- פרושה היה שאנו יוצאים לעצמאות ונהיה ריבון על ארצנו ונוכל לקלוט את הפליטים, שארית הפליטה שניצלה אחרי השואה הנוראה באירופה. ונוכל להעלותם לארץ שלנו- לארץ ישראל. 

הייתי אז תלמידת תיכון, ולא כבימינו אנו, בשעה תשע הייתי אמורה להיות במיטה עם ספר לקראת שנת לילה. בשלב מסויים נרדמתי.

לאחר חצות, העיר אותי אבי במאור פנים ואמר לי: "את יכול לקום, להתלבש ולצאת החוצה לשיר ולרקוד עם כל השכונה. וסיפר לי כי תהיה לנו מדינה יהודית עצמאית.

ואכן, מיהרתי להתלבש ולצאת לרחוב. הרחוב, נראה היה כבחצות היום- ולא בחצות הלילה… 

 

המוני נוער ומבוגרים בקבוצות רקדו ושרו ברחובות. אך אני הצטרפתי אליהם והגעתי עד לרחוב אלנבי, לכיכר שנקראה באותם ימים "כיכר מגן דוד" – כיכר שנפגשים בו- ברחובות אלנבי, נחלת בנימין, שינקין והמלך ג'ורג'.

אך באותו לילה, היו גם אנשים עצובים ומודאגים ביותר, ובראשם דוד בן גוריון – לימים ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל וחבריו למנהלת העם אשר הבינו כי הערבים לא יסכימו להקמת המדינה היהודית וימשיכו להתנכל ליישוב היהודי בארץ.

 

הוריי, הגיעו ארצה בתחילת שנות השלושים כחלוצים מאירופה- לפתח תקווה, שנקראה אז" "אם המושבות". פתח תקווה הייתה כולה חולות, מדרכות לא היו, כבישים בודדים נסללו והחלוצים הועסקו בסלילת כבישים ובנטיעת פרדסים. פתח תקווה היתתה מוקפת פרדסים ובתקופת הפריחה לפני הבשלת הפרי פתח תקווה כולה נהנתה מריחות הפריחה המדהימה שהיו כמו בושם טוב.

החום הכבד ששרר בקיץ אפשר אפשר לבשל דברים מסויימים בחול כגון: תפוחי אדמה וביצים (כל דבר שהייתה לו קליפה). לדוגמא: שרצינו לבשל ביצה חפרנו גומה קטנה בחול כיסינו אותה בחול הרותח ותוך כמה דקות הייתה לנו ביצה קשה.

את התקופה הראשונה בחיי איני זוכרת, הזיכרונות מתחילים בגיל שלוש לערך, איך ביליתי את רוב שעות היום עד ארבע אחר הצהריים במעון לילדים בגיל הרך. מה שזכור לי בעיקר, הקרירות והנעימות שבמבנה המעון בניכטד לחום הרותח בחוץ, ואת ההמתנה שלי לקראת סוף היום שאמא תחזור מעבודה ותיק אותי הביתה. עד היום, אני רואה את עצמי עומדת מהצד הפנימי של הגדרומסתכלת החוצה בציפייה לאמא.

בהגיעי לגיל שש התחלתי את לימודי בבית הספר העממי היחיד שהיה במרכז העיר, ביה"ס המפורסם: "פיק"א". זו הייתה תקופה של "מאורעות 1939", כנופיות ערביות תקפו את המושבה והוריי עבדו ביום ושמרו על המושבה בלילה (את השמירה בלילות- עשו בעיקר גברים). ואחר כך, אחרי כמה חודשים פרצה מלחמת העולם השניה. ובאותה שנה, עזבו הוריי את פתח תקווה ועברו לתל אביב.

 

שנת 1939 הייתה שנה סוערת בעולם.

מלחמת העולם השניה פרצה בספטמבר 1939 כאשר גרמניה פרצה לפולין והכריזה על המלחמה. העולם הופתע ולא היה מוכן למאורעות הנוראים שמלחמה זו כפתה עליו, שתחילה פלישה לפולין ומשם למדינות נוספות באירופה. גרמניה הנאצית הפכה את תקופת המלחמה הזאת ותוצאותיה בעיקר לעם היהודי כאחת הנוראות ואולי הנוראה מכל לעם היהודי ושתיזכר לעד  כתקופת ה"שואה".

ההעברה לתל אביב בתקופה זו הייתה ארוכה ובינתיים הושבתתי מלמודים. הספקתי ללמוד רק כשלושה חודשים בכתה ב' ועד שהורי התמקמו בכתובתם החדשה עברו מספר חודשים ולא הצליחו לרשום אותי לבית ספר חדש כי בינתיים הגיעה חופשת הפסח ולא ניתן היה להצטרף לכתה בסוף שנת הלימודים.

 

 

בשנת הלימודים הבאה הייתה דילמה על פי גילי היה עליי לעבור לכתה ג', אך לאור העובדה שלמדתי רק שלושה חודשים בכתה ב' חשבו שראוי שאשלים את כתה ב'. כמובן שסירבתי ועמדתי על כך שאני אמשיך בכיתה ג'.

אחרי ויכוחים ודיונים עם הנהלת ביה"ס הוחלט לאפשר לי להיבחן בקריאה, בכתיב ובחשבון ולאור התוצאות התקבלה החלטה שאני ראויה להמשיך לכיתה ג'. למדתי בבי"ס העממי "הכרמל".

בין המורים שהרשימו אותי במיוחד היה המורה לתנ"ך: קראו לו מר אהרוני. והוא הנחיל לנו אהבה לתנ"ך ומתוך כך שאהבנו נהגנו לשנן קטעים שלמים. התלמידים של אותה תקופה רובם ידעו לשנן פרקים שלמים מהחומר הנלמד. כמוהו, היה מורה מצויין, מנהל ביה"ב מר בן חיים. הוא לימד לשון ודקדוק ואני חייבת לציין שלימים כאשר הגעתי לתיכון ולמדנו דקדוק לבחינות שלטתי בחומר בזכות הידע שקיבלתי בביה"ס העממי בכתה ז' ו-ח' ע"י המורה הנפלא, מר בן חיים.

השנים בביה"ס העממי הזכורות לי ביותר הן שנות מלחמת העולם השניה. רבים מבחורי היישוב התגייסו לבריגאדה שהיה גדוד צבא העברי שהצטרף לבריטניה במלחמה נגד הנאצים ונלחם תחת הדגל הארץ – ישראלי.

לקראת כל חג התלמידים שלחו שי לאותם חיילים שנלחמו בניכר כדי שירגישו שחושבים עליהם בארץ וזוכרים אותם ותומכים בהם ומעודדים אותם.

תשע"ה