מאגר סיפורי מורשת

אנו: מאי מבשב, ירין בללי, שלי שגיא וניקול נהרי, תלמידות כיתה ה'1 בבית הספר נגבה בראשון לציון. במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי אנו מתעדות את הסיפור של: שושנה רוזט עזאר – סבתא רבתא של מאי מבשב מצד אמה.

סבתא שושנה רוזט עזאר מספרת:

בית הורי

נולדתי בסוריה בעיר דמשק, גדלתי בשכונה יהודית. למדתי בבית הספר אליאנס תלמוד תורה ומועדון מכבי, דיברנו בערבית. שמם של הורי: אברהם ובתיה מסלטון נולדו בדמשק. שמם של האחים שלי: עדינה, אליהו, ניסים וגניה. הייתה לי אחות שנפטרה בגיל שבע שמה גיסון ואני שושנה.

אבא שלי, אברהם, היה נער בן כ- 17 כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ואז הוא התגייס לצבא הטורקי. גייסו אותו והוא עבר לטורקיה. שם כחיל בודד עבר תלאות רבות, בעיקר מהבדידות והגעגועים. הקהילה היהודית בטורקיה מדי פעם אירחה יהודים בודדים ביניהם אבא שלי. אבא התארח אצל משפחת טולידנו. אחד המקרים הגרועים ביותר שהיו לו היה בשמירה, בלילה מאד קר, עם הרגשת רעב ופחד, אבא שלי נרדם בשמירה. המפקד שלו בא אליו, לקח לו את הרובה ואבא שלי לא הרגיש. למחרת ישב במשפט, נגש אליו המפקד שלו ובלעג אמר לו יהודי איפה הרובה שלך? זה הסוף שלך. אבי פרץ בבכי ולא יכול היה להירגע ולנשום, פחד פחד מוות ואז המפקד ריחם עליו ואמר לו אל תדאג אני אציל אותך. ביום המשפט המפקד נכח והגן עליו ואמר להם: הוא היה אמור לשמור שלוש שעות והשארתם אותו כל הלילה, בודד בין שמים לארץ. הוא בסך הכל נער בין כ-17. כך הציל המפקד את אבי והשביע אותו שאם הוא נשאר בחיים ויחזור לדמשק (גם המפקד היה מדמשק) שיספר את הסיפור שהוא הציל לו את החיים. שמו של המפקד שהציל את אבא שלי היה ממשפחת אווטלי.

השושלת שלנו: אנחנו משפחת כוהנים.

ראשון למעלה סבא רבה משה, ראש הישיבה בדמשק, אח"כ הבנים שלו והשושלת שלו, כולם רבנים עד היום

ילדות – בית הספר

למדנו בבית הספר אליאנס, זה בית ספר צרפתי. בתוך בית הספר היה גן ילדים ואני הייתי בגן הילדים. בזמנו, שלטו הצרפתים בדמשק והיו מהומות. הערבים רצו לגרש אותם וגם פרצה מלחמת העולם השנייה. לא יכולנו ללמוד כמו שצריך. בשנת 1947 הייתה מלחמת השחרור והרבה פליטים נהרו לדמשק. השלטון סגר לנו את בית הספר ושיכן בו את הפליטים.

עברנו לבית ספר אנגלי-נוצרי וכל בוקר התפללנו לישו ואז ראשי הקהילה היהודית אמרו לא ייתכן שהנוער שלנו והילדים ילמדו אצל הנוצרים. היה לנו מועדון עם חצר גדולה ומסביב כמה חדרים, הפכו את זה לבית ספר והתחילה מהומה. הערבים הציקו לקהילה. הקהילה התחילה להתפזר ולברוח מדמשק חלקם הלכו לאמריקה חלקם לצרפת וחלק לישראל.

העלייה לארץ

בתקופה הזו אסור היה לצאת מדמשק, מי שרצה לצאת היה צריך להפקיד 2000 לירות ערבון וכשחוזר הוא מקבל אותן. יש כאלה שלא חזרו ויצאו מדמשק. הייתה לנו אזרחות לבנונית וביקשנו מהממשל אישור להגר ללבנון, הזמנו טקסי הביתה ישירות ללבנון, שם קיבלה אותנו דודה (אחות של אבא) ולמחרת הקהילה בלבנון, דאגה להבריח אותנו לישראל דרך הים. לקחנו איתנו פרחים ובונבונירה ויצאנו לצידון, כדי שאם יתפסו אותנו בגבול נגיד להם שאנחנו הולכים לחתונה. הגענו לצידון וחיכינו עד החשיכה ואז באו אלינו שני ערבים שזיהו אותנו לפי סיסמה שהקהילה בלבנון נתנה לנו. ישבנו בסירה קטנה (סירת מנוע), שישה נפשות בלילה, הים היה סוער והייתה סכנת טביעה. כשהגענו שמו אותנו בדיר של עזים, החביאו אותנו עד למחרת בחושך. כל הלילה פחדנו וקראנו תהילים. יום אחר כך הביאו סירה חדשה והמשכנו את הדרך לישראל.

ההגעה לארץ

עלינו בשנת 1949 דרך הים, משער העלייה ישר לשכונת התקווה. שכרנו חדר קטן וגרנו שם שישה נפשות. אבא שלי עבד במקווה ישראל בקטיף תפוזים. היה חזן ושוחט. בדמשק לימד בתלמוד תורה.

חברי ילדות

הייתה לנו ילדות יפה. היו לי שלוש חברות מהשכונה, עשינו שיעורים יחד ושיחקנו יחד ומדי פעם טיילנו בשכונה. שמות החברות שלי היו: לינדה לולו ורבקה. היינו חבורה של שלוש בנות היינו גם שכנים, כל הזמן יחד.

טיולים ופאני

לא היו לנו טיולים מיוחדים כי היינו בזמן מלחמה. מדי פעם כל אחת מאיתנו הזמינה אליה הביתה ועשינו ארוחה מסלט עגבניות, מלפפונים, פטרוזיליה, בצל, טיפה שמן ולחם יבש שהשרינו במים וסחטנו אותו. עירבבנו הכל ביחד, לסלט קראו פטוש. מדי פעם קנינו אסקימו (ארטיק) ולגלידה קראנו בוזה בערבית.

חגים וחגיגות

החגים היו בט"ו בשבט, שבועות, ראש השנה, פסח, ל"ג בעומר ופורים. החגיגות שלנו היו בר מצווה, ברית מילה וחתונות. לא חגגתי ימי הולדת.

ט"ו בשבט

בחג ט"ו בשבט היה לנו מאוד שמח, אבי היה קונה מכל סוגי הפירות של ארץ ישראל ומספר לנו על השמחה של ארץ ישראל. פירות שלא היו בעונה קנה אותם מיובשים. בערב החג אכלנו את ארוחת החג ואחרי זה היינו שמים את כל סוגי הפירות, אבי ברך על כל פרי ופרי, כמובן ענינו אמן וטעמנו. בנוסף תפרו לנו הילדים שקית מבד ואימא מלאה לנו מכל סוגי הפירות שהיו על השולחן. סיימנו את הערב בשירה ובשמחה. זוכרת כילדה קטנה יצאנו לטייל בשבת לטבע ואבא היה מברך על השקדיה ועל הפריחה.

פסח

אחרי פורים, היינו מתכוננים לחג פסח בנקיונות הבית: ארונות, וילונות, מזווה ועוד וקונים בגדים חדשים לכבוד החג. לילה לפני ערב החג אמא הכינה עשר צרורות מפת לחם ופיזרה אותם מכמה מקומות בבית, אחרי שהיה נקי ומושלם, אבי היה צריך לעבור בנר בכל הבית ולמצוא את כל הצרורות עד הצרור האחרון. למחרת בבוקר עד השעה תשע היה צריך לשרוף את החמץ. רק אז אימא התחילה לבשל את כל המטעמים המשובחים לכבוד החג. היינו חוגגים ביחד כמה משפחות דודים ודודות.

בערב החג אימא ערכה את השולחן והניחה על מעמד גבוה מגש גדול ועגול ובו זרוע, ביצים, כרפס, מרור, חרוסת ומצה וכולם עומדים לשמוע את הקידוש ואחד הדודים מוציא את הקערה מהשולחן והילדים שואלים למה הדוד לקח את הקערה? ואבי היה מספר לילדים על יציאת מצרים ומחזירים את הקערה לשולחן. אבי היה עוטף את האפיקומן בבד ושם אותו על הכתף ואמר את המשפט הזה: "וכך עשו בני ישראל בצאתם ממצרים משארותם צרורות בשמלותם על שכמם" וכולם שואלים אותו מאיפה אתה? בא ועונה להם ממצרים, שואלים ולאן אתה הולך? לירושלים וכך עובר מאחד לאחד ואז מתחילים לקרוא את האגדה, שותים ארבע כוסות של יין, מברכים על המצה, לזכר שנשים לא הספיקו לאפות ועל החרוסת לזכר הטיט ואוכלים את הביצים והזרוע. מברכים ובזרוע נטויה הוציאנו, ואת המרור על שהמצרים מררו את חיינו וקוראים את עשרת המכות.

באיזשהו שלב מפסיקים לקרוא את ההגדה, אוכלים את ארוחת הערב. ריח האוכל היה משכר. בסיום הארוחה חוזרים וממשיכים את ההגדה, שרים את הפזמונים של פסח: חג גדיא בעברית ובערבית. כולם במצב רוח מרומם קוראים את ההגדה בעברית וגם בערבית כי הנשים והילדים הקטנים לא ידעו עברית.

סיפורי אהבה ומשפחה

במשפחה הייתה אחדות ואהבה גדולה אחד לשני. כל ילד עבד ושילם חלק מהמשכורת שלו לכלכלת הבית. עזרנו אחד לשני בשמחות בחגים.

תמונות משפחתיות

החתונה של אחי ניסים בשנת 1957 עם דזי יהודית ממצרים

אחי עלה מלבנון בשנת 1946 לקיבוץ

אחי אליהו היה חזן בבית כנסת קלמן שכונת התקווה

אני בת 14 שכונת התקווה. גרנו 6 נפשות בדירת חדר

אחי בעלי ואני בחתונה של בתי מזל סבתא של מאי מבשב, (אצלנו נותנים את השמות לילדים בעודם בחיים)

יפה דודה שלי, אחות של אמי גידלה אותי מגיל אפס כשאמי נפטרה הייתי בת חודש! אבי כהן, מותר לו להתחתן רק עם בתולה או רווקה. היא הסכימה להתחתן עם אבי רק אחרי שהבינה שזה מצווה. היא כל החיים בכתה. גידלה אותנו בדמעות.

תמונתה של יפה דודתי שגידלה אותי

אחותי גניה ז״ל שנפטרה בגיל 18 ממחלת הפוליו תוך שבוע היא נפטרה

תמונת פספורט שלי שצולמה ברח רוטשילד במצלמה ישנה של שרוול שחור. צולם לנוער העובד

ההורים שלי בהדלקת נרות בבר מצווה של הבן שלי. אבי ודודתי יפה ג׳אמילה שגידלה אותנו

 בני הבכור יוסף עזר ז״ל נולד בשנת 1956 למד בגן ובי״ס דתי. נפטר ממחלה בשרות הצבאי

בעלי ואני

יום הולדתי ה-80, ששת הילדים שלי, אחד נפטר. 15 נכדים, 23 נינים – ברוך השם!

בר מצווה של הנכד שלי אלירן

בר מצווה של הנין שלי עומר

תמונות במסגרת פעילות בתכנית הקשר הרב דורי

קישור לסרטוני תיעוד

קישור לסרטון – שושנה מספרת על הולדתה

קישור לסרטון – שושנה מספרת על העליה וההגעה לארץ

קישור לסרטון – שושנה מספרת על ההצפה בבית הילדות

קישור לסרטון – שושנה מספרת על ילדותה קשה

קישור לסרטון – שושנה מספרת על החגים והמשחקים בילדותה

קישור לסרטון – שושנה מספרת על אז לעומת היום

הזוית האישית

סבתא רוזט עזאר: בהתרגשות רבה אני מספרת לנינה שלי מאי וחברותיה על ילדותי ועלייתי לארץ בשנת 1947. על ההגעה למדינה חדשה, תקופת הצנע והמעברות.

הנינה מאי: הרגשתי שהבנתי שמה שהיה פעם, לא כמו היום. לא היו להם הרבה דברים שלנו יש. הבנתי שהיה להם ממש קשה. למדתי מהסיפורים הקשים של המבוגרים.

ירין: הרגשתי שהחיים פעם היו קשים הרבה יותר מהחיים עכשיו. הבנתי שיש המון מבוגרים שעברו חיים מאוד קשים. שלי: הרגשתי שלמדתי המון מסבתא של מאי, התחברתי אליה וראיתי שהיא עברה דברים קשים וזה מדהים לראות שהיא מתגברת. החיים של הדור שלנו סוכר לעומתה. מאוד נהנתי בקשר הרב דורי מהסיפורים.

ניקול: הרגשתי שהיה לי כיף ולמדתי דברים חדשים על הדורות הקודמים.