מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי מיקה ואני תלמידה בכיתה ז'. כל כך הרבה זמן חיכיתי לעשות עבודת שורשים ואז גיליתי שמשנים אותה. בהתחלה לא הייתי מרוצה, אני מודה, אבל היה לי מאוד כיף להכין את סיפור התיעוד. בחרתי לראיין את סבתי מצד אימא על אימא שלה (סבתא רבתא שלי) וקצת על איך הדברים נראו מהצד בתור דור שני לניצולת שואה. לסבתא שלי קוראים ענת אבל אני אקרא לה סבתא נתי ולאמה קוראים אסתר אבל אני אקרא לה סבתוש (הכינוי המשפחתי שלנו בשבילה). היה לי חשוב לא לספר סיפור קורע לב ועצוב כי לצערי יש רבים כאלו.. אלא לספר את הסיפור של משפחתי שאני מאוד אוהבת ועל איך דברים נראו  מהצד. לפני שאתחיל לספר, אתחיל בכך שסבתוש לא אוהבת לדבר על השואה וזו אחת הסיבות שהחלטתי להראות דברים מהצד (לראיין דור שני לשואה ולא את הניצולה עצמה).

חשוב לי להדגיש שלמרות שהשואה היה אירוע טראומתי, הרבה מאוד ניצולי שואה זכו להקים משפחות גדולות ואני שמחה וגאה להיות אחת מהן. אתחיל ואומר שסבתוש הייתה ילדה מאוד קטנה במהלך המלחמה והיה לה אח גדול בשם הנזי. לאמה קראו רגינה ולאביה קראו ארנסט. הוריה לא חיים יותר והנזי נפטר לפני כמה שנים, אבל כולם שרדו את השואה, שם משפחתם הוא אבלס.

משפחת אבלס הגיעו מצ'כוסלובקיה והיו שם במהלך כל המלחמה. הנאצים הפרידו בין סבתוש ואמה לבין הנזי ואביהם. במשך שנתיים שלמות הם חיו בשאלה – האם החצי השני של משפחתם חי? אני נרגשת מאוד להגיד שכן, אבל לקח להם זמן רב לגלות זאת. המשפחה נפגשה ביער לקראת סוף המלחמה וארנסט הסיע את הנזי במריצה מרוב שהיה רזה וחלש. סבתוש אפילו לא זיהתה אותו מרוב שהיה חולה.

סבתא נתי סיפרה לי שבאונייה בדרך לישראל סבתוש והנזי, שעלו רק שניהם ביחד עם "עליית הנוער", הכירו את מיה. מיה הייתה בת יחידה והוריה שלחו אותה לגור במנזר עם נזירות על מנת להגן עליה (לאחר מכן נרצחו במלחמה). מאז שהם פגשו אותה הם היוו לה כמשפחה ולאחר שעלו לישראל בשנת 1949, הם הגיעו לקיבוץ כפר מכבי, שם מיה והנזי התחתנו והקימו משפחה. כעבור שנתיים ההורים של סבתוש והנזי הגיעו לארץ והם עברו כולם ביחד לדירה בחיפה.

לסבא רבא שלי קוראים יעקב אבל אני אקרא לו סבושי (הכינוי המשפחתי שלנו בשבילו). סבושי התחתן עם סבתוש. סבושי נולד וגדל בעיראק, שם אמנם לא הייתה שואה, ויחד עם זאת, היו שם הרבה מקרי גזענות.

סבתוש וסבושי הכירו בצבא ומפני שאז לא היה מקובל שעיראקי ואשכנזיה יהיו ביחד, המפקד התערב לטובת היחסים ביניהם. הוא נסע להוריה של סבתוש במיוחד, על מנת לספר להם כמה שיעקב אדם טוב ובא ממשפחה טובה. לאחר מכן הוא נסע להורים של סבושי על מנת לספר להם כמה אסתר נחמדה וחכמה. הם התחתנו ומשפחותיהם הפכו להיות קרובות מאד זו לזו.

סבתוש חושבת בזכות העובדה שסבושי לא חווה את השואה, החיים שלהם בבית לא התעסקו סביב הנושא והדבר עזר לה להיות בריאה נפשית ולהדחיק את השואה. סבתא נתי סיפרה שכשהם היו קטנים, מכיוון שלא היו טלפונים, הם היו חייבים לקבוע שעה שהם יחזרו בה הביתה ולדייק. החוק הזה נגרם בעקבות הטראומה שהייתה לסבתוש, כי בילדותה "לא כל מי שיצא מהבית חזר אליו".

שאלתי את סבתא מה היתה ההתייחסות ליום השואה בבית שלהם. היא ענתה שלקראת יום השואה התלמידים קיבלו משימה: לבקש מהוריהם לספר להם משהו מהשואה. פעמים אלו היו הפעמים היחידות שבהן סבתא הגיעה ללא שיעורים לבית הספר, כי סבתוש נמנעה מלדבר על כך. זוהי דרך ההתמודדות שסבתוש בחרה בה, על מנת שהבית בו יגדלו ילדיה יהיה מלא שמחה ואור, ולא מלא בזכרונות כואבים.

לדעת סבתי, הדרך הטובה ביותר לשמר את זיכרון השואה היא לקרוא את הספרים הכתובים. גם ההיסטוריים וגם האישיים. לצערנו, ניצולי שואה הולכים ומתמעטים, אבל הספרים יישארו איתנו לנצח. התפקיד שלנו כיום הוא לזכור ולא לשכוח! לגרום לכך שיזכרו את השואה בשביל 6,000,000 היהודים שנרצחו, רק בשל היותם יהודים.

כששאלתי את סבתא אם יצא לה לדמיין את עצמה חווה את השואה, היא ענתה לי שהיא חושבת שלכל אחד יצא לדמיין את עצמו חווה את השואה.

הופתעתי לגלות שסבתוש נסעה עם סבושי לבקר בצ'כוסלובקיה שנים רבות לאחר המלחמה, אך היא סירבה לבקר בביתה הקודם.

לפני כמה שנים גיליתי שיש לנו סיפור משפחתי על חפץ מיוחד ומיד כששמעתי אותו התרגשתי מאוד. לרגינה (אימא של סבתוש), הייתה טבעת יהלום. בתחילת המלחמה הם לקחו חתיכת בד, החביאו בתוכה את הטבעת, הכינו מזה כפתור ותפרו את הכפתור במעיל של סבתוש. סבתוש הייתה קטנה ועל כן היא לא ידעה מכך דבר. הם החליטו לעשות זאת כי פחדו שהנאצים יקחו את הטבעת והטבעת הייתה מאוד יקרה – גם בשווי הכספי שלה ואף יותר בשווייה הסנטימנטלי. בסיום המלחמה, בארץ ישראל, רגינה הוציאה את הטבעת מהמעיל ומהכפתור ונתנה אותה לסבתוש.

לפני ארבע שנים סבתא נתי חגגה יום הולדת 60 וכמתנה סבתוש נתנה לה את הטבעת. סבתא התרגשה עד עמקי נשמתה. עד היום הטבעת עוברת במשפחה וכולי תקווה מאוד שהיא תמשיך לעוד הרבה דורות.

הטבעת של סבתא רבתא רגינה

אני מוקירה תודה על כך שיש לי את הזכות לשבת ולכתוב על המשפחה המדהימה שלי ושמחתי על ההזדמנות לעשות את עבודת השורשים שלי בצורה הזו.

הזוית האישית

מיקה התלמידה המתעדת: תמיד כיף לי להיות עם סבתי אבל הזווית הזו של המפגש שלנו הייתה מאוד מעניינת ולא יצא לי לחוות כמוה לפני כן.