מאגר סיפורי מורשת

סבתא יעל עלתה לארץ בשנת 1956, סמוך למלחמת סיני. משפחתה יצאה מתוניסיה למרסיי שבצרפת, שם הם שהו כמה חודשים, ואחר כך עלו לאונייה לחיפה. היה זה סוף הסתיו, ושיכנו אותם בבדונים (סבתא מוסיפה שהבד היה אמור להיות בלתי חדיר לגשם, כאשר "אמור" היא מילת המפתח…). הם היו שישה ילדים, אימא ואבא. כולם – שמונה נפשות – ישנו בחדר אחד.

משם, לאחר כמה חודשים (כשסבתי היתה בת שנתיים וחצי בקירוב), הם עברו למעברת עולים בהר טוב אשר נמצאת בין ירושלים לקיבוץ צרעה שבפרוזדור ירושלים, שם הם שהו כשנתיים וחצי. הם גרו בצריף פח עם חלון. היה זה חדר אחד ששימש כחדר שינה, מטבח וסלון. שירותים ומקלחת אישיים לא היו בצריף. היו שירותים ציבוריים וכולם התקלחו בחוץ, עם בגדים. כל הבתים היו עשויים מאותו חומר ובעלי אותה צורה, אך מה שייחד כל בית היו הסדינים שתלו על הצד החיצוני של הבית. לא היו מספרים או שמות משפחה על הבתים, וכך הם זיהו אותם. בערב כולם הלכו למין מרכזון בו הילדים שיחקו וההורים יכלו לשבת ולדבר. זה היה הבילוי שלהם.

במעברה הם גם גידלו דברים שונים בחלקתם הקטנה כדי שיהיה להם מה לאכול. הם גידלו חסה, פטרוזיליה, עגבניות ועוד. פעם בשבוע הם היו הולכים לצרכניה וקיבלו את המנה השבועית שלהם. למשל: חצי קילו בשר, שתיים שלוש ביצים (סבתא מזכירה שהם היו משפחה של שמונה נפשות), שקית של אורז בן גוריון (פתיתים), אבקת חלב, קפה (ברמה ירודה ביותר).

לאחר מכן פינו אותם לבית שמש, לבית מאבן של חדר וחצי, ומטבחון קטן. הם בנו את המטבח בחוץ, הרי הם גרו בבית קרקע. סבתא התחילה ללכת למסגרת חינוכית רק בגן חובה! בית הספר היסודי, שלא כמו היום, היה מכיתה א' ועד ח'. את הילקוט אמה הכינה לה בעצמה ממכנסיים קרועות של אחיה, ומאחד הכיסים הכינה קלמר. כל שנה היא הלכה לקייטנה, הדבר שלו היא הכי ציפתה בכל שנה. בחודש השני של החופש היא הייתה נוסעת לדודה שגר במושב, ושם היא עזרה לו. היא למדה משם הרבה דברים, כי היא הייתה צריכה לחלוב את הפרות, ללקט את הביצים ועוד ועוד.

אחר כך היא למדה בתיכון, סיימה את בית הספר ועברה ללמוד הוראה. באופן עקרוני היא למדה הוראה לגיל הרך, אך בפועל היא הייתה עסוקה במימון הלימודים על חשבון זמן הלימוד עצמו. היא חינכה כיתות א' – ב' במשך 12 שנה, ועשתה הסבה להוראת האנגלית. היו גם כמה שנים שבהם היא לימדה אומנות (היא טוענת שהיא לא הכי טובה בציור, אך היא הצליחה ללמד היטב). היא התייעצה הרבה עם סבא בנוגע לאומנות, כיוון שהוא הצייר מבין שניהם. כך הסתיימו להן 35 שנות לימוד, באותו בית ספר!

היא זוכרת כמעט את כל תלמידיה, ואף את שמות הוריהם של התלמידים שהיא חינכה (ולפעמים אפילו את תאריך הלידה!). היא הקפידה לזכור את כל הפרטים האלה, בשביל שכאשר יהיה לתלמיד יום הולדת, היא תוכל לציין זאת באותו היום. זה היה לה מאוד חשוב.

כשהיא לימדה אנגלית, יצא לה ללמד גם כיתות של בנים (אצלה בבית הספר היו בנים לחוד ובנות לחוד). כך כל יום ראשון, היא הייתה קוראת את עיתוני הספורט בעיון ודיברה איתם על ספורט בבוקר ("כדי להרגיע אותם"). היא גם לימדה הרבה ילדים מבתים קשים. היה מקרה שהיא הייתה צריכה להשאיר כיתה לבד כדי להביא ילד אחד שהוריו לא תפקדו אל בית הספר. היה כיור קטן מול הכיתה ושם היא שטפה לו פנים וגזרה לו ציפורניים, אפילו סיפרה אותו! ("אם הייתי עושה את זה היום היו תובעים אותי"). הייתה לה תמיד קופסה עם חוטים, מחטים וכפתורים והיא הייתה תופרת להם את הבגדים. היה לסבתא חשוב שהתלמידים מהאוכלוסיות החלשות יקבלו את מה שכולם מקבלים.

עכשיו היא גרה בקריית גת (כבר משנת 1974) ובעיקר מתנדבת. היא מתנדבת ב"אמונה" – תנועת האישה הדתית. יש שם פעילות מרכזית פעם בשבוע בה לומדים תורה, והרצאה שונה בנושאים מגוונים. לפעמים יש גם פעילויות ספורט ועוד. היא מתנדבת במרכז לגיל הרך, שם היא מלווה נשים יולדות משכבות חלשות באוכלוסיה לפני, בזמן ואחרי הלידה. היא גם חברה במנהל נשים לעיר, כשעיקר פעילותה היא מניעת אלימות במשפחה.עכשיו הן עובדות על תוכנית שמטרתה היא שילדים בגילאי יסודי יקבלו את כל התוכן שהם צריכים כדי שהמשפחה תהיה באווירה בריאה ונעימה. בנוסף, היא עוזרת לאחיה המוגבל, והיא הולכת לבקרו פעם בשבוע. ולסיכום, השבוע שלה מלא בפעילות.

לשאלה אם יש לה מסר לדור הצעיר, סבתא ענתה: "הנחישות היא הדבר החשוב ביותר, ואני ההוכחה. אני עולה חדשה להורים שלא דיברו עברית ולא הסתדרו כל כך בחיים (למרות שאני מעריצה את אמי) והספקתי דברים רבים בחיי."

הזוית האישית

סבתא יעל ולביא הנכד המתעד: במהלך העבודה המשותפת יצא לנו לדבר ולהפגש יותר מהרגיל וזה ממש קירב אותנו. אנחנו מאחלים אחד לשנייה להמשיך לחזק ולהעמיק בקשר שלנו.