מאגר סיפורי מורשת

שמי יצחק, נולדתי בחברון ב-1/12/1925 בשכונת אברהם אבינו. בזמן מאורעות תרפ"ט הייתי ילד בן 4 וכאשר פרץ הטבח אני ומשפחתי ברחנו דרך בית הכנסת אברהם אבינו ובכך ניצלנו מן הטבח הנורא שהיה בחברון. שם משפחתי היה הללי, ומאז המאורעות החלטתי לשנות את שם משפחתי לבן-חברון כי אני יליד חברון וגם שבתי לחברון, עיר הולדתי.

במהלך הטבח בתרפ"ט בחברון, עיתונאי אמריקאי יהודי, הציל את מגילת אסתר (מגילה בנוסח ספרד) בזמן ששרפו את ספרי התורה, והמגילה נמסרה ליהודי הגר בירושלים. בקשת העיתונאי היה שימסור לי את המגילה כי אותו עיתונאי שמע שאני ניצול ממאורעות תרפ"ט. 

שלוחות ההגנה  – היעד של צה"ל

בעקבות כל הפרעות של הערבים כלפי היהודים, המנהיגות היהודית החליטה להקים גוף להגן על הנפש, הרכוש והכבוד היהודי. הגדנ"ע – גדודי הנוער העבריים, היה מורכב מנערים, הצעירים ביניהם בגיל תשע. אנשי ההגנה ניצלו זאת, שהם קטנים, והעבירו בחשאי כלי נשק לשיעורים באימוני אקדחים, מעשה לא חוקי מבחינת הבריטים. השתייכתי לגדנ"ע ומילאתי תפקיד של העברת נשק בתוך ארגז של אקורדיון. הייתה מורה "לשיעורי אקורדיון" שהיא הייתה מאמנת בכלי הנשק, ובכל שעה הייתה צריכה להעביר איתי נשק משכונה לשכונה. אני הייתי נושא ארגז אקורדיון שבתחתיתו היו האקדחים כדי שהבריטים לא יתפסו את אותה מאמנת, ויכניסו אותה לבית-סוהר בשל כך. כשנער קטן בן תשע סוחב ארגז אקורדיון אין דאגה לחשדות.

כשהייתי בן 14, הבריטים היו הולכים לים להתרחץ, והיו משאירים את הרובים על חוף הים בחצובה. נערי הגדנ"ע היו מתגנבים וסוחבים להם את כלי הנשק ואז אחד הנערים היה מאיים על הבריטים ברובה שגנב, היה מחפה על האחרים, וכך הנערים היו בורחים עם הנשק. בתקופת הגדנ"ע הייתי נער, עובד במחנה צבאי של הבריטים. היה יהודי, האחראי על העובדים, וביקש מהקצין הבריטי כמה עובדים לשעתיים במחנה הבריטי השני. הבריטי אמר לו שיבחר את מי שהוא רוצה. לאותו יהודי, הייתה רשימה של חברי ההגנה שעובדים שם ואז הוא בחר מתוך הרשימה 12 חבר'ה, ביניהם אני. הוא לקח אותנו עד חוף הים בנתניה לסייע להעלות מעפילים לחוף. בלילה חורפי, הגיעה סירת מעפילים. את הסירה השארנו על החוף, ואת המעפילים הסתרנו בכל מיני מקומות שהבריטים לא יגלו אותם. תפקיד החברה היה להחזיר את הסירה ללב הים. סירת קיטור של המחתרת הגיעה, את סירת המעפילים, מלאו במים שתהייה מתחת לפני הים, וסירת הקיטור גררה את הסירה המלאה במים, לצד השני של הים, כדי להביא עוד עולים. כך היו מביאים עולים בדרך לא חוקית, כשאת כל הפעולה המחתרתית הזו עשו בדרך לא חוקית, והבריטים לא ידעו כלל, מכול הפעולה זו.

חי"ש (חיל שדה) כשהייתי נער היו לוקחים נערים לאימונים בשדה ולאימוני לילה, וכל שבת היו מוציאים אותם נערים מבית הספר ובמקום להתפלל היו הולכים לאימונים. היו אימונים לזריקת רימונים, יריות בנשק ועוד כל מיני אימוני קרב פנים מול פנים. היו גם מעבירים נשק מישוב לישוב והיו גם בכוננות במקרה שיש איזה שהם היתקלויות על הישוב.

נוטרות – משטרת הישובים העבריים

כשהייתי בן-18 התגייסתי לנוטרות. ממשלת בריטניה גייסה את היהודים להיות שוטרים, והיו להם מדים ייחודיים. יהודים התגייסו לנוטרות, וכך הם ניצלו את האימונים לאמן את אנשי החי"ש, ללא ידיעת הבריטים עם אותו הנשק שקיבלו מהבריטים. קיבלתי תפקיד סודי שאף אחד מהנוטרים לא ידע עליו. הייתי  אחראי על סליקים (מחבואי נשק ורימונים) כל פעם שהיה אימונים הייתי צריך להוציא רימונים מהסליקים. היו מזמינים אצלי רימונים, כאשר היו אימוני אש. לאחר שמחלקה שלמה קיבלה אימון בזריקת רימון, נתנו להם לזרוק רימונים חיים שסיפקתי להם, הייתי חייב לוודא שהרימונים יגיעו ליעדם ולהביאם למקום, ולהיות נוכח במקום. באחד המקרים, המדריך הדגים זריקת רימון חי, והרימון החליק לו מהיד ונזרק 5 מטר מהאנשים. צעקתי לכולם לשכב, ואותו מדריך רצה לקום ולזרוק אותו יותר רחוק. שכבתי עליו וצעקתי עליו שלא יזוז, ובאותה השנייה התפוצץ הרימון. קפצתי ואמרתי לאנשים: "הפעם ראיתם הדגמת זריקת רימון קרוב, ועכשיו אראה לכם זריקת רימון רחוק" והדגמתי אבל הפעם הרימון זרקתי את הרימון רחוק יותר, ואמרתי למדריך שיתעודד ולא יתייאש ושייקח בחזרה את המחלקה שלו לאימונים. זריקת הרימונים ואימוני יריות במכונות ירייה שנקראו "לואיס גאן ובראן גאן" היו בימים חורפיים, כשיש ברקים ורעמים שהבריטים לא ירגישו. דבר זה היה בלתי לגאלי אם הבריטים היו תופסים אותם היו מכניסים אותם לבית הסוהר.

פעילויות מחתרתיות

בתקופת הנוטרות (שוטרים יהודים בא"י בתקופת המנדט הבריטי) נהגתי ללבוש בגדים אזרחיים, והייתי מעביר מרגמה לאימונים מישוב לישוב, מוחבאת בתוך שק, ועם כל זה הייתי נוסע באוטובוס מישוב לישוב, דבר זה היה מאוד מסוכן. אם הבריטים היו תופסים אותי, הייתי מקבל מאסר עולם או עונש תליה. היה לי תפקיד סודי, להיות האחראי על הסליקים, בגלל תפקיד זה נשלחתי, להביא את המומחה לתיקון מכונת הירייה הגרמנית ששמה "שברצה לוזה" והיה צריך לומר לאותו המומחה איזה שהיא סיסמה, שרק אלה האחראיים על הסליקים יודעים אותה, כדי שהמומחה יסכים לבוא איתי, לאחר שהמומחה שמע את הסיסמה הוא הסכים לבוא.

מתוך כל הפלוגה נבחרו חמישה חבר'ה, שהטילו עליהם תפקיד להעביר נשק לסליקים במושב בית-יצחק. לכל אחד מהחבר'ה נתנו חמישה רובים שמשקל כל רובה חמישה קילו. אני וחבריי נבחרנו, והיינו צריכים להעביר את הרובים מקיבוץ גבעת-חיים לבית-יצחק שבין בית-ליד לנתניה. הדרך הייתה מאוד קשה, עברנו דרך השדות הטובעניים כדי שלא נתפס על ידי הבריטים. זה היה בימים חורפיים, הבוץ היה מגיע לנו עד הברכיים. ואני וחבריי הגענו ליעדנו לפנות בוקר. האנשים שהיו צריכים לפגוש את כל החבר'ה חיכו כמה שעות עד שהגענו עם התחמושת.

בשנת 1943 – במשטרת אולגה בחדרה היה פרוז'קטור גדול על שפת הים, לכן אני ועוד חבר'ה החלטנו לפוצץ את משטרת אולגה, בגלל שהפרוז'קטור האיר על הים, והיה מגלה את ספינות המעפילים, לכן חברה הפלמ"ח פוצצו את המשטרה, עשינו זאת בלילה. לאחר מכן היו עקבות שהובילו למחנה בגבעת חיים, בו שהינו, ואז עצרו אותי ועוד חמישה חבר'ה. בלילה הראשון ישנו בטול-כרם בבית הסוהר בין כל הערבים, אח"כ לקחו אותנו לבית-סוהר בשכם, ומשם העבירו אותנו ללטרון, שזה היה בית מעצר גדול. את יום הולדתי "חגגתי" בלטרון בבית-המעצר הגדול. בלטרון היו גם עצורים שנעצרו "בשבת השחורה", כי חשדו בנו שהיינו חברי ההגנה.

הפעולות בלטרון –בלילה, אני ושאר העצורים עשינו תצפיות מתמידות מאחד הצריפים. דבר זה נשמר בסתר, מפני מחתרת ההגנה. צפינו על כל העמדות שהשומרים שלהם היו ערבים, רשמנו את כל הסיסמאות ששמענו, ואת שעות ההחלפות למשמרות שלהם. באותו הצריף שבו היו התצפיות, הייתה מיטה שהיא הייתה מול החלון וכל פעם היו משמרות לילה לתצפיות לילה. כל לילה מישהו אחר היה מחליף משמרת וכך הבריטים לא שמו לב, כי בזמן הספירה של האסירים המיטות היו מלאות באסירים. פעם בשבוע היו מגיעות חבילות ומכתבים מבחוץ, אל תוך הכלא, וכל שבוע היו האסירים, ביניהם בוחרים 4 מהם כדי להביא את המשלוחים, כי היו צריכים לסחוב את העגלה ביד, והיו שולחים תמיד אנשים שהיו נאמנים להגנה, כי שלחו גם כל מיני ידיעות סודיות בע"פ על מנת  להעביר הלאה לתוך הכלא למפקדה.

שמירת שדות – הייתה תקופה שהערבים החליטו להפשיט את השומרים (שומרי השדות בכל הארץ) ולקחת להם את הנשק ואת הסוסים ולשלוח אותם הביתה ערומים. הייתי עם חברי, אליעזר גלמן, שהיה מבוגר ממני. אליעזר היה אחראי עליי, והיינו יחד בשמירת על השדות באזור שהיום יושב קיבוץ אפק (צפונית לחיפה) הגיע התור שלי ושל אליעזר, הערבים התנפלו עלינו, כפי שעשו לשומרים בארץ, מאות ערבים הקיפו אותנו, והתחילו לזרוק אבנים. הם ניסו להפחיד אותנו, ולראות מה תגובתנו. לאליעזר היה אקדח עם כדורים, ולי היה אקדח בלי כדורים, אז צעקתי עליהם ואמרתי: "אם לא תפסיקו מיד אז אני יורה עליכם כדור". אליעזר אמר לי: "בוא נברח אני אחפה עלייך". הסיכויים לברוח היו קלושים מאוד, כי היינו מוקפים מסביב, ואם היינו מנסים לברוח היו מחסלים אותנו באבנים. הערבים היותר מבוגרים צעקו על היותר צעירים שיפסיקו, כי אני דיברתי ערבית טובה, וזה השפיע עליהם ואז הם הפסיקו. הסוף היה שהתארחנו אצלם שתינו קפה ונפרדנו כידידים. הערבים שינו את היחס אלינו, כי ראו שאנחנו לא מפחדים מהם. 

משחק כדור-רגל נגד השבויים האיטלקיים – בזמן מלחמת העולם השנייה האיטלקים היו האויבים של הבריטים, והבריטים תפסו אותם כשבויים והכניסו אותם לכלא שבארץ למחנות שבויים. באותה תקופה שסבי היה נוטר (כינוי לכוחות של שוטרים יהודים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי) בנתניה היה משחק בין הנוטרים לבין השבויים האיטלקיים. תוך כדי משחק איטלקי אחד דחף את סבי וסבי התקדם אליו ורצה להחזיר לו אבל האיטלקי התחנן אליו שלא יגע בו.

 ציור שציירתי – סבי, יצחק בן חברון, רכוב על הסוסה שמאוד אהב. סבא שאהב את הסוסה, קרא לה "יתומה" כיוון שאמה הסוסה מתה

יצחק בן-חברון

הזוית האישית

נויה שפי' הנכדה של יצחק בן חברו: מאז ומתמיד סיקרן אותי לדעת על עברו של סבא שלי, שהיה איש מאוד חשוב, השתתף באירועים רבים בחייו, וחשוב לי לספר עליו. לי ולסבא יש קשר מדהים ומיוחד, והפגישות אתו מאוד חיזקו את הקשר שלנו. למדתי הרבה עליו כבן אדם, ואני מאוד מעריצה אותו וגאה שהוא סבא שלי, בזכותו רכשתי ידע נוסף על העבר, הפעולות שעשה בתקופה שלפני קום המדינה, על הגדנע ועל ההגנה שבו השתתף. סבא שלי כיום בן 96, שייבדל לחיים ארוכים, הוא זכה למשפחה גדולה ומרובת נכדים ונינים, ואנחנו מאוד קרובים אליו ואוהבים אותו. עבודה זאת גרמה לי להבין עד כמה סבא שלי היה גיבור ועד כמה צריך להמשיך לדבר עליו ולספר עליו לדורות הבאים. העבודה חיברה ביני לבין סבי, ונתנה לי הרגשה כאלו יצאתי למסע הזה ביחד אתו. נקשרתי לסיפורים שלו והרגשתי שחוויתי ביחד איתו דברים שעבר, ואני גאה שהוא סבי. היו לנו שיחות מאוד עמוקות, והבנתי כמה שאני דומה לו ולקחתי ממנו כל כך רבה כבן אדם. סבא שלי נהנה מאוד מהזמן איכות שהיה לי ולו, והוא בטוח שמח שמישהו מתעניין בו ובסיפור שלו, וזה עשה לו מאוד טוב. אין ספק שדמותו ומי שהיה, ילוו אותי בהמשך חיי, ואת סיפוריו אעביר לילדיי. דמותו הדומיננטית, שירותו בגדנ"ע ובהגנה, השפיעו על עתידה של מדינת ישראל, ובזכותו ובזכות רבים נוספים כמוהו, קם לנו צבא חזק במדינה והפכנו למדינה עצמאית.