מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבתי, ויקי פקר, יחד אנו מעלות סיפור מחייה אל מאגר המורשת של התכנית. וכך סבתא סיפרה לי:

סבתי ויקי נולדה שנה וחצי אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1947, השנים היו קשות מבחינה כלכלית, אך למרות הכל אנשים היו מאושרים מאוד, מכיוון שרובם חזרו לביתם לאחר סיום המלחמה. סבתי גדלה בעיר קורסטיין שבאוקראינה. אמה הייתה מורה למתמטיקה ואביה היה טכנאי רדיו וטלוויזיה. סבתי מספרת שהיא הייתה מאוד מאושרת כי היא מאוד אהבה את מקום מגוריה: "האווירה הייתה חמה מאוד, כל שכן תמיד היה מוכן לעזור בכל שעות היממה, האנשים היו מאושרים ומאוחדים מאוד, אחרי המלחמה לא הרגשנו בכלל את האנטישמיות".

בשנת 1953 היא החלה ללמוד בבית הספר. בבית הספר חגגו חגים, היו מסיבות, תחרויות, ביניהן תחרויות טריויה שסבתי אהבה במיוחד. כל חייה היא בילתה בחצר מתחת לבית. כל החברים היו מתאספים ביחד והיו נשארים שם עד שהיה מחשיך. לא היה הבדל בין יהודים לנוצרים, כולם היו מאוחדים ולא הורגש שוני כלל בגלל הדת. בגיל 8 אביה של סבתי הביא פסנתר הביתה: "לאבא שלי היה חלום שבמשפחתו יהיה פסנתרן, הוא ראה את הפסנתר והמוזיקה בתור סמל לחיים טובים לאחר מלחמת העולם השנייה. מאותו רגע שהביאו את הפסנתר, אבא שלי החליט שאני חייבת להיות מורה למוזיקה או פסנתרנית. בכל יום כשהוא הגיע מהעבודה הוא הלך לישון, ובאותו זמן הייתי צריכה לנגן, בלי המוזיקה שלי הוא היה מתעורר בכעס. היה לי עצוב שכל חבריי היו בגינה למטה ואני הייתי צריכה להישאר בבית ולנגן במשך שעות".

בגיל 8 סבתי נרשמה לבית ספר למוזיקה ולמדה שם במשך שבע שנים, בית הספר למוזיקה היה קרוב לביתה והיא הייתה מגיעה לשם אחרי בית הספר. היא אהבה את בית הספר למוזיקה מאוד, היו לה שם המון חברים בעלי תחומי עניין משותפים ושם היא התחילה לפתח את חלומה – לעסוק במוזיקה.

סבתי גדלה וחונכה בתנועת נוער, כל הילדים בברית המועצות היו משתתפים בה: "בתנועת הנוער הינו עוזרים לאנשים חלשים וחולים. היינו מבקרים אותם, קונים להם מזון ובעיקר משמחים אותם. זה היה חשוב מאוד בשבילנו. לאחר המלחמה היו המון פצועים ואנשים עם טראומה נפשית ועשינו כל מה שביכולתנו לעזור להם". כשסבתי סיימה את בית הספר למוזיקה בגיל 15 הוחלט שהיא תמשיך ותלמד מוזיקה במכללה. לאחר חצי שנה של לימודים במכללה הציעו לסבתי עבודה בתור מלווה בפסנתר של מקהלות במכללה והיא הסכימה מיד. היא המשיכה לעבוד שם גם לאחר סיום הלימודים שלה לאחר ארבע שנים ואף עד שעלתה לארץ. "בשנים אלה הבנתי עד כמה אני אוהבת את העבודה שלי ועד כמה אני מוקירה תודה לאבי שהביא לי את הפסנתר מגיל קטן". בשנת 1969 סבתי התקבלה לאוניברסיטה ולמדה שם מוזיקה כפסנתרנית, העבודה במכללה עזרה לה מאוד בלימודים והקלה עליה.

בשנת 1971 סבתי הכירה את סבי, ולארי. סבי עבד כמהנדס בבירת בלארוס, מינסק. באחת הפעמים כשהוא הגיע לביקור אצל הוריו לעיר זיטומיר באוקראינה (היכן שחייתה סבתי), חברתם המשותפת הכירה ביניהם. "בשנת 1972 התחתנו וגרנו בזיטומיר, לא הייתי מוכנה לעזוב את העבודה שלי שאהבתי כל כך, לכן הוא עזב את מינסק ומצא עבודה חדשה". סבתי נכנסה להריון ואבי אולג נולד בתאריך 2.5.1974: "זה היה היום הכי מאושר בחיי". סבתי מספרת שלה ולאבי היה קשר חזק מאוד, הוא היה בנה היחיד והם בילו ימים שלמים ביחד. החיים לא היו טובים מבחינה כלכלית ולא היה מספיק אוכל בחנויות. סבתי הייתה סורגת ותופרת לאבי בגדים, מכינה לו אוכל ואפילו גבינות בהכנה ביתית. סבתי, סבי ואבי עלו לארץ באוקטובר 1990, טרם פרוץ מלחמת המפרץ.

העלייה לישראל

סבתי, סבי, הוריהם ואבי עלו לארץ מאוקראינה באוקטובר 1990. לא הייתה להם שום כוונה לעלות לארץ, הם היו מאושרים עד האסון בצ'רנוביל. סבתי מספרת: "באותו יום נסעתי ברכבת, ראיתי שריפה ענקית ושמיים שחורים ולא הבנתי מה קרה, אף אחד לא סיפר לנו כלום. הרדיאציה (קרינה) הייתה מטורפת, קיבלנו הוראה לשתות המון יוד שנוגד את הקרינה, ואסרו עלינו לצאת מהבית. בנוסף, היה אסור לקנות אוכל במכולת מחשש שהאוכל מלא בקרינה. המון אנשים החלו לחלות, בעיקר בסרטן, חלקם נפטרו. פחדנו מאוד, התחלנו לראות איך כל הקרובים שלנו מתחילים לעזוב לישראל והחלטנו להצטרף".

סבתי מספרת שהשרב הכבד שהיה בארץ כשהם נחתו הוא הזכור לה ביותר. באוקראינה החורף היה קשה מאוד, הם הגיעו במעילים והופתעו מאוד. העלייה לא הייתה פשוטה כלל: היה מחסור בדירות, בגלל גל העליות המרובות, מחסור בעבודות ובכסף ובעיקר קושי בשפה. "לקח לנו זמן להסתגל. שכרנו דירה קטנה בפתח תקווה והתגוררנו שם שמונה נפשות, לקחנו כל עבודה מזדמנת בימים ובלילות כדי לממן לבני את לימודיו והלכנו ללמוד עברית באולפן. זכור לי במיוחד ילד שטיפלתי בו שאהב מוזיקה, ראיתי אצלו בפעם הראשונה סוג מיוחד של פסנתר שלא הכרתי. אהבתי ללכת לטפל בו כי שם הייתה לי הזדמנות לעסוק במוזיקה ולנגן בפסנתר, הזדמנות שלא הייתה לי בבית בגלל מחסור בכסף ואמצעים." כיום לילד הזה יש להקה משלו, הוא מאוד מצליח במוזיקה ומוקיר תודה לסבתי.

סבתי הייתה מורה פרטית למוזיקה ופסנתר לילדים רבים בארץ, היא הגשימה את חלומה ועסקה במוזיקה כל חייה. סבתי דאגה ללמד אותי ואת אחותי מגיל קטן לנגן על פסנתר ולאהוב מוזיקה.

הזוית האישית

מאיה הנכדה המתעדת: בחרתי לתעד את סבתי ויקי בגלל הקשר החזק שלנו, סקרנותי והרצון שלי לדעת עוד על חייה. התוכנית הייתה מלמדת מאוד, למדתי לא רק על חייה של סבתי ומשפחתי, אלא גם סיפורים שונים של משפחות שונות בארץ. היה כיף לעבוד עם סבתי, ללמוד, לשוחח ולהכיר לעומק.