מאגר סיפורי מורשת

שמי מירה סטריקובסקי (חודק). הפירוש של שם משפחתי "חודק" הוא מהמילה ללכת ברוסית. פירוש שם משפחתי העכשווי (השם של בעלי) "סטריקובסקי" הוא על שם העיירה סטריקוב שבפולין. (חסידות סטריקוב). נולדתי בישראל בבית חולים הקרייה בתל אביב. אני גדלתי בחיפה אבל נולדתי בתל אביב מאחר ואימא שלי באה לבקר בתל אביב את סבתא שלי, ואז נולדתי. בשלב יותר מאוחר עברנו לגור בתל אביב. כשנולדתי רצו לקרוא לי פרומה על שם אחות של אבא שלי שרגא חודק (פייבל) שנספתה בשואה. אחיי הגדולים התנגדו, ואז אמרו – נקרא לה מירה, על שם האחות שהיתה הכי יפה במשפחה (גם היא נספתה בשואה). לאבא שלי היו לפני המלחמה 13 אחים, נותרו שלושה. לא יודעים מה קרה להורים (גרוניה ואהרון).

מצד ימין סבא של בעלי מצד האימא, באמצע סבא של בעלי מצד האבא ובצד שמאל אבא שלי, שרגא (פייבל) חודק

אימא שלי תמיד קראה לי "ממלה של הויטרינה". אני הבת השלישית מתוך ארבעה אחים. הרגשתי נהדר במשפחתי, אהבנו, כיבדנו, הערכנו ושימחנו אחד את השני. לאחות הבכורה שלי קוראים רינה. היא דוקטור לתכנון ערים. בעלה פרופסור אבי, בזמנו עשה את כל הסקרים של הפוליטיקה (מי ינצח בבחירות). הוא היה דיקן אוניברסיטת תל אביב. האח השני שלי הוא עורך דין חודק דוד. הוא קיבל עיטור עוז במלחמת יום הכיפורים, היה בחיל השריון ב"מעוז מפרקת" בדרום הארץ. היום הוא עורך דין. יש לו משרד בקומה 48 בקניון עזריאלי. יש לו 500 עורכי דין תחתיו ומשרד של שתי קומות. שלישית אני, מירה. בגיל 4 הורי שמו אותי בגן דתי שהיה קרוב לבית. מאוד נהניתי, שמעתי תפילות ולמדתי שירים של דתיים. כשגדלתי נהיתי פקידה בצבא של ראש יחידת המחשבים (אל"מ), ראש ממר"ם, רצו להחתים אותי על שירות קבע אבל התחתנתי ורציתי להיות אימא. רביעי, הלל (שגר ב"בית הלל"), האח הצעיר במשפחה. הוא עובד כמתווך נדל"ן. הוא מגדל סוסים ותרנגלות. מהבית שלו אפשר לקפוץ ראש לנחל "שניר" שבגולן. הוא גר בשטח של 30 דונם אדמה ומגדל בפרדס שלו תפוזים קלמנטינות ועוד… ממש כמו בגן עדן.

אירועים מיוחדים

אני מירה, גדלתי ברמת אביב. אני רוצה לספר על אירוע שאירע לי במלחמת ששת הימים. הייתי אצל חברה בנווה אביבים (היום היא שופטת בבית המשפט – דורית קוברסקי). יצאתי מהבית שלה בשעה שש בערב, היה חשוך ופתאום הייתה אזעקה, אני הייתי לבד ברחוב. ראיתי בניין לידי ונכנסתי אליו, שאלתי את האנשים במקלט אם אני יכולה להיות איתם, הם אמרו כן. כשנגמרה האזעקה רצתי מהר הביתה.

בנוסף אני רוצה לספר על עוד אירוע שזכור לי מהילדות: אחותי התחתנה, וקנו לי ולבת הדודה שלי שתי שמלות אותו דבר, אותן נעליים ועשו לנו אותה תסרוקת. ממש הרגשתי כאילו שאני מתחתנת.

עוד אירוע מיוחד: בתאריך 22.3.2011 הגעתי הביתה וראיתי את בעלי בוכה (לא ראיתי את זה אף פעם). שאלתי אותו: מה קרה? למה אתה בוכה? הוא ענה לי "אני סבא, נולדה לי נכדה באמריקה" (שירלי הנכדה). חיפשנו כרטיסי טיסה במהרה, על מנת לנסוע לראות אותה, ושם נשארנו חמש שנים לעזור לגדל אותה בגלל שחגית אימא שלה עשתה תואר דוקטור באוניברסיטת ברקלי.

בנוסף, אני זוכרת שבילדותי אספתי מפיות נייר כתחביב. אספתי גם גרושים וכסף ישן (גם כן כתחביב).

צבא ומלחמות

מלחמת יום הכיפורים: אח שלי גיבור ישראל אמיתי, היה חייל בגדוד 198 וקיבל עיטור עוז על פעולת חילוץ של קבוצת חיילים מחיל שריון שהתרכזה ליד "מעוז מפרקת" שעל גדות תעלת סואץ. כל הטנקים באיזור היו פגועים או חסרי כושר תנועה, מסע החילוץ היה רגלי. הם הלכו מעל 20 איש, לכיוון קו כוחות הצבא של ארץ ישראל שנסוגו מקו התעלה לעומק שטח של סיני. המצרים הגיעו קרוב לסיני. בדרך הם נתקלו בחוליית קומנדו מצרית והשמידו אותה.

במהלך מסע החילוץ, דוד נפצע ברגלו ובפניו. הם הגיעו לקו כוחות הצבא שלנו והתחברו לגדוד 198. הוא המשיך להילחם בגבורה למרות פציעתו עד שהתעלף, ופונה לבית החולים "שערי צדק" בירושלים. לאחר ששהה בבית החולים מעל שבוע, נטש את בית החולים ונסע בטרמפים לגדוד שלו, חצה את התעלה והצטרף לגדוד שלו, שהיה כבר בשטח מצרים (באפריקה), ונלחם בשלושת הימים האחרונים של המלחמה עד לניצחון.

בזכות דוד וחבריו מגדוד 198 וחציית התעלה, הצבא הצליח לכתר את המצרים, המצרים חששו מאוד שנכבוש את עיר הבירה שלהם, קהיר, והם ביקשו מהאו"ם ומארצות הברית ומרוסיה שיתערבו לטובת הפסקת אש. החזרנו להם את סיני וקבענו הסכמי שלום.

אני כילדה זוכרת שאח שלי היה חייל במלחמה, המלחמה הייתה מאוד קשה והיו הרבה אבדות. נתנו לחיילים אפשרות לצלצל הביתה ולהודיע שהם בריאים ושלמים ודוד לא הודיע. אימא שלי אספה אותי ואת האחים שלי ואמרה: "יכול להיות שקרה משהו לדוד", כדי שלא נהיה מופתעים אם יתברר שהוא כבר לא בין החיים. אנחנו היינו מאוד עצובים. למחרת קמתי בבוקר, הטלפון צלצל ואני עניתי לו, ואז אמרו לי: "מדברים מבית החולים שערי צדק, במחלקת עיניים שוכב חודק דוד." אימא שלי שאלה אותי: "מי בטלפון?" אז אמרתי שמתקשרים משערי צדק לספר על דוד. תוך כמה דקות כולנו היינו לבושים ויצאנו לדרך. הוא היה מאוד רזה עם עצמות לחיים בולטות. כשראינו אותו שמחנו מאוד.

מוזיקה בבית ילדותי

שיר הפרטיזנים – "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה"… אבא שלי היה שר את זה הרבה. שיר האצ"ל – "היום שרה הקטנה ניפגש בצאתי למלחמה"… אימא שלי ואחיה היו באצ"ל, אח של אימא שלי עבד ברפא"ל והמציא כלי נשק ופטנטים לצבא. שמענו גם מוזיקה קלאסית, ובאירועים היינו שרים לדוד (אחי) "הוא פשוט שריונר לא פחות ולא יותר".

תפקידים ומקומות עבודה

הייתי יועצת יופי בבית מרקחת, בסופר פארם ובחברת תרופות "מדי ליין".

במסגרת עבודתי

עבדתי בחברת תרופות "גמידור" בתור אשת יחסי ציבור ומקדמת מכירות של מילקשייק דיאטטי "אנרוויט" הסתובבתי בכל בתי המרקחת בארץ ודיברתי על המוצר.

ייצגתי את חברת "גאוקרטוגרפייה" בבתי מלון ותערוכות והצלחתי להביא הרבה לקוחות. מכרתי רהיטים עתיקים שאני בחרתי…

הקמת משפחה

הכרתי את בעלי כשהייתי בתיכון (בת 15 וחצי ובעלי היה חייל בן 19 וחצי). ביום שישי אחד הזמין אותי עיתונאי (שהיה כתב בעיתון העולם הזה) למסיבת שחרור מהצבא שבעלי היקר היה נוכח בה. במסיבה כולם הציעו לי חברות אבל רק בעלי מצא חן בעיני וכנראה שגם אני מצאתי חן בעיניו, כי הוא אמר שגם הוא כל הזמן הסתכל עליי. בסוף המסיבה הוא הציע לחבר שלו שהוא יקח את חברה הנוכחית שלו ואותי הביתה ביחד עם החבר שלו. הוא ביקש מחבר שלו את הטלפון שלי והחבר לא הסכים לתת לו ואז הוא קיבל את הטלפון שלי ממישהו אחר וצלצל אלי אחרי שבועיים. אמרתי לו שאפשר להיפגש רק בעוד שבועיים. (כי הוא הרגיז אותי) ומאז לא נפרדנו.

בעלי ואני

התחתנו בשנת 1978, במלון דיפלומט" שבתל אביב, חתונה מפוארת. צולמתי בסטודיו "איריס" לתמונת חתונה שפורסמה בעיתונים כפרסומת לסטודיו שלהם. שמו את התמונה שלי ושל בעלי בגודל של ארבע מטר בכניסה לאולמות החתונה.

ילדתי את אוהד (בני הראשון) בשנת 1981 הייתי בת 23. אחרי שנה ושמונה חודשים נולדה חגית בשנת 1983 כשהייתי בת 25.

מאלבום התמונות

לאוהד נולדו זוג תאומים – בן ורומי ואחר כך תינוק בשם דין.

לחגית נולדו שירלי (הבכורה) וטליה הקטנה

מנהגים במשפחה

הכרתי את בעלי זאב כשהייתי בת 15 וחצי ומאז אנחנו ביחד עד היום. אנחנו גרים באותו הבית מאז שהתחתנו ועד היום. יש לנו בית גדול, לכן בשישי שבת כל המשפחה אוהבת לבוא לישון אצלנו. לדוגמא, יצאנו כל המשפחה לטיול בירושלים היפה, היינו באקווריום ישראל, ראינו פרפרים חופשיים בתוך מבנה סגור, ראינו כרישים, סוסי ים, צבי ים ועוד… הצטלמנו, אכלנו ושמחנו ביחד. אחר כך כל אחד הלך לביתו. אנחנו אוהבים לאכול ארוחות משפחתיות בחגים ביחד.

והנה כל הצילומים מהמפגשים שלי עם נכדתי שירלי בבית הספר "אלון".

הזוית האישית

סבתא מירה: החוויה הייתה כיפית ומגבשת, הלוואי שנמשיך לשמוח ולאהוב לנצח נצחים.

שירלי הנכדה המתעדת: החוויה הייתה לי ממש כיפית ומלמדת, הייתי רוצה שסבתא תבוא כל שבוע.