מאגר סיפורי מורשת

אני סבתא של יובל מלק וקוראים לי אסתי מנדל.

נולדתי למשפחה מרובת ילדים (שניים עשר ילדים). אמי נולדה במצרים ואבי בפרס. הורי עלו לירושלים עם ההורים שלהם בגיל מאוד צעיר. כשהתבגרו אמא שלי התחתנה עם סנדלר, והם חיו בירושלים ונולדו להם, שבעה ילדים (דוד, חיים, רחל, יעקב, אברהם, יצחק,  ורחמים), לאחר מספר שנים עברה המשפחה שלי מירושלים לפתח תקווה, שם הורי הולידו עוד חמישה ילדים ואני ביניהם (חיה, לאה, אסתר, עזרא ושושנה), אני הייתי הילדה העשירית, בין האחים והאחיות.

בפתח תקווה, גרנו בצריף גדול עם חצר וחלק מהצריף שימש לבית הכנסת של השכונה.

בחצר הצריף היו עז וכמה תרנגולות, וכל בוקר הלכתי לחלוב את העז, ולהביא חלב וביצים לאמא, בכדי שתכין לי ולכל האחים ארוחת בוקר. בגינת הירק בחצר קטפתי לאמא עגבנייה מלפפונים ונענע.

בכל בוקר מרכיבים אחי הגדולים היו אותי על האופניים לבית הספר. אחי הגדול דוד, עבד בחקלאות, ובכל קיץ עבד במִקְשָׁת אבטיחים. כאשר האבטיחים היו מוכנים לאכילה, דוד היה לוקח את כל האחים שלי, ואותי, והינו עולים על העגלה עם החמור, וקוטפים את כל האבטיחים שבשדה. את האבטיחים הגדולים והבינוניים, היינו מוכרים בשוק בכדי שיהיה כסף לאמא ואבא. את האבטיחים הקטנים הבאנו הביתה, ובגלל שלא היה לנו מקרר הנחנו אותם מתחת למיטות הברזל, כי זה היה המקום הכי קריר בבית ששמר עליהם קרים

כך בכל יום כאשר הינו חוזרים מבית הספר רעבים, היינו לוקחים אבטיח, וכל ילד היה אוכל חצי אבטיח עם כף. זאת הייתה ארוחת הצהרים והערב שלנו. את הקליפות של האבטיחים היינו נותנים לחיות שבחצר.

בגלל שגרנו בבית שניים עשר אחים ואחיות, האחים הגדולים שלי טיפול בי ובאחי הצעירים.

יובל: כשסבתא סיפרה לי את סיפור ילדותה ושמעתי שבבית שלה לא היה חשמל, ולא היה מקרר, ושהשירותים שלה היו בחצר, זה הזכיר לי את התלמידים שפגשתי בטנזניה. השנה לפני חגיגות המצווה שלי ביקרנו משפחתי ואני בטנזניה, והעברנו לתלמידים בבית הספר היסודי, יום שיא במדעים. שמחתי לגלות שלמרות שגם להם כמו לסבתא שלי אין מים וחשמל בבית הם שמחים וצוחקים. זה שימח אותי, כי אני רואה שסבתא שלי הצליחה מאוד בחיים, ומקווה שגם הם כמוה יצליחו וימשיכו להיות מאושרים.

הזווית האישית

יובל: מאוד נהנתי לבלות עם סבתא שלי ולשמוע את הסיפורים שלה על ילדותה במשפחה גדולה בתקופה בה לא היה שפע כמו היום.