מאגר סיפורי מורשת

שמי אביבה, ביתם של אברהם ורבקה רוזנבלום, אשר ארץ מוצאם היא פולין.

אברהם עלה מפולין בשנת 1933. הוא הגיע לצרפת, משם הפליג ללבנון ולאחר מכן הוא עבר את הגבול כשהוא רכב על אופניים לישראל. באותה התקופה שלטו הבריטים בישראל ולא נתנו ליהודים לעלות לארץ.

בשנת 1935 רבקה, שהייתה כבר נשואה לאברהם ולא קיבלה אישור מהשלטון הפולני לעזוב את פולין, התגנבה לרכבות והסתתרה מתחת למושבים, כך היא הגיעה עד בודפשט עיר הבירה של הונגריה. במשך שבועיים היא חיכתה שם ואז עלתה על אונייה ישנה אשר הצטופפו בה המון יהודים שרצו לעלות לארץ. אחריי מסע של כמעט שבועיים, הם הגיעו קרוב לחופי הרצליה. אנשי הפלמ"ח שחיכו על החוף, אותתו להם בפנסים, שלחו סירות לאונייה והביאו את המעפילים לחוף. מיד פיזרו אותם בין הבתים של הקיבוצים (רבקה רצה לכיוון קיבוץ גליל ים). הבריטים שגם הם חיכו על החוף כדי לתפוס אותם, התחילו לחפש אותם בקיבוצים, אבל חברי הקיבוצים הסתירו אותם בבתיהם. למחרת רבקה נסעה עם מונית לתל אביב שם חיכה אברהם.

סבתא אביבה עם הוריה

כל המשפחה של סבתא רבתא, רבקה, נספתה בשואה, חוץ מאח אחד שהיה בפרטיזנים. לרבקה היו עוד חמישה אחים ואחיות וגם ההורים שנספו בשואה. אבא של רבקה נרצח במחנה ריכוז טרבלינקה, אימא שלה עם האחים, אחיות והאחיינים הסתתרו כל המלחמה באסם של שכנים פולנים, תמורת כסף. בשנת 1944 לפני שמלחמת העולם הסתיימה, שכנים פולנים שגילו את המשפחה שהסתתרה, רצחו אותם וקברו אותם במקום. אחרי שהמלחמה הסתיימה האח הפרטיזן מצא את המתים וקבר אותם. עד היום יש קבר ומצבה של המשפחה שאחד השכנים הפולנים שומר.

הדוד הפרטיזן הסתובב בעיר שהם חיו בה אחרי המלחמה ואז הוא פגש ילדה פולניה שלבשה את המעיל של אחותו הקטנה, שהיו בו חורים של כדורי הרובים שרצחו את אחותו. הוא הפשיט את המעיל מהילדה וכשהוא עלה לישראל אחרי קום המדינה, הוא הביא איתו את המעיל ושמר עליו כל השנים. הוא מסר את המעיל למוזיאון יד ושם בירושלים. המעיל מוצג במוזאון, על כל קורותיו (חמישה אחים ואחיות ואימא שנספו בשואה).

אני נולדתי בבית החולים הדסה שהיה בתל אביב, שנתיים לאחר קום המדינה. בית החולים בו נולדתי לא קיים היום. המדינה הייתה צעירה וענייה והתקופה הזו נקראה "תקופת הצנע". גדלתי בשכונת יד אליהו עד לנישואי.

הייתי בת הזקונים במשפחה. שני האחים הגדולים שלי חיו בקיבוץ ואני בעצם גדלה כבת יחידה. למדתי בבית הספר היסודי "הגליל". בהמשך למדתי בבית הספר התיכון "עירוני ט' ". באותם ימים לא הייתה קיימת חטיבת ביניים. בימי ילדותי לא הייתה טלוויזיה ולא היה מחשב, כך גם לא היו הרבה צעצועים ומשחקי קופסה, בתור ילדה קטנה אהבתי מאוד לשחק עם בובות. כמעט ולא היו חנויות צעצועים. לכן הילדים שיחקו רוב הזמן בחוץ משחקים כמו – מחבואים, תופסת, קפיצות בחבל, מחניים, רכבו על אופניים (לא לכל הילדים היו אופניים) ורכבו על האופניים של המבוגרים כי לא היו אופניי ילדים, חמש אבנים, גוגואים וגולות. רוב חברי בשכונה היו בנים שלמדו איתי באותה כיתה ולכן היא שיחקתי איתם כדורגל. בערבים מדי פעם עשינו קומזיצים (מדורות) וצלינו תפוחי אדמה.

את בעלי הכרתי בשנת 1969, היינו יחד באותה חבורה ופעם אחת הוא הציע לי ללכת איתו לסרט ומאז הם הפכנו לזוג.

במשך שנתיים היינו חברים ואז אמרתי לו שהגיע הזמן להתחתן. הלכנו להורים שלנו ואמרנו להם שאנחנו רוצים להתחתן. ההורים שלי הזמינו את ההורים של בעלי כדי להכיר אותם ולקבוע ביחד מקום ותאריך לחתונה. החתונה הייתה באולם (ארמון) בתאריך 7.7.71 ברחוב המסגר בתל אביב. באותן שנים היה מקובל להתחתן באולם ורחוב המסגר בתל אביב היה ידוע באולמות החתונה הרבים שהיו שם. הייתי בת 21 ובעלי היה בן 23 כשהתחתנו.

סבתא אביבה והמשפחה המורחבת

סבתא אביבה מספרת:

הזוית האישית

סבתא אביבה: היה לי נהדר ומאתגר לעבוד ביחד עם הנכדה החמודה שלי. חיכיתי כל פעם לפגישות שיתקיימו בבית הספר. הסיור ב"מוזאון אנו" היה מענין ביותר. אני חושבת שתוכנית הקשר הרב דורי מגשרת בין הדורות תוך למידה משמעותית בין האזרח המבוגר והתלמיד כל הכבוד לכם על הקמת תכנית זו.

הנכדה יובל: תודה רבה שקראתם את הסיפור שלנו. נהנתי לעבוד עם סבתא שלי לשמוע את כל הסיפורים ולדעת מה עבר על המשפחה.