מאגר סיפורי מורשת

שמי מעין שפילמן, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אני מעלה סיפור מחייה של סבתי, חנה מלמד, במאגר המורשת של התכנית. וכך סבתא סיפרה:

בזמן שהיטלר סיפח את אוסטריה סבתא הייתה עם אימא שלה, הן באו לבקר את הוריה בלייפציג, לכן הם חזרו מהר מלייפציג לווינה. כשהגיעו לווינה, הייתה סערה גדולה והתרגשות שהיטלר נכנס. תוך חצי שנה, הגיע ה-9 לנובמבר, שנקרא ליל הבדולח. ליל הבדולח היה קצת אחרי חג הסוכות וזכור לה שאבא לקח אותה לסוכה והם הלכו בשקט ובדממה כדי שלא ישמעו אותם ולא ידליקו את האור. הם עשו קידוש בשקט בשקט, היא הייתה בת שש. אבא שלה עשה קידוש ונטל ידיים ורצו מיד הביתה. היה פחד מהנאצים באזור. המקום בו גרו היה אזור פחות או יותר יהודי, ליד תעלת הדנובה. באותו היום, כשהיא הייתה כבת שש, היה יום ההולדת של אבא שלה והיא שמה ליד מיטתו מתנה. פתאום צלצלו בדלת ושני נאצים נכנסו, ולקחו את אבא שלה  וטענו שמיד יחזירו אותו.

אחרי שהנאצים לקחו את אבא שלה , אימא שלה שמה אותה אצל השכנים, שהיו יהודים. אימא שלה הלכה לחפש את האבא, לראות היכן הוא. היא צלצלה לדודה והודיעה לדוד שלה שגר שני רחובות לידנו, שכדאי לו לבוא להסתתר אצלם, כי את אבא כבר לקחו וכך הוא ינצל. אבל השוערת צלצלה והלשינה, ושני נאצים חזרו לחפש אותו באותו הרגע, הדוד היה באמצע התפילה והוא נכנס להתחבא בשירותים, סגר את הדלת אבל הטלית נשארה חצי בחוץ. מזל באמת שהם לא ראו את זה, והוא ניצל.

כשאימא של סבתא שמה אותה אצל השכנים, כל בתי הכנסת בווינה עלו באש. בתור ילדים היא זוכרת שעמדה ליד החלון עם עוד שתי בנות, ועד היום היא רואה את המחזה הזה – כל העיר מלאה עשן! בית הספר שלה עלה באש, בתי הכנסת עלו באש, הכל היה מלא עשן. רק את בית הכנסת המרכזי לא שרפו, מכיוון שהקירות שלו גבלו עם משרדי הגסטפו.

במשך שלושה חודשים אבא שלה היה בדכאו. בארץ ישראל הגבולות היו סגורים על ידי המנדט הבריטי. השר (לימים) משה חיים שפירא, קיבל 1000 סרטיפיקטים (אישורי עלייה) שאפשרו להכניס יהודים לפלשתינה-א"י, והוא שלח מיד סרטיפיקטים לכל המשפחה. אבא שלה היה אחרון היוצאים מדכאו. הם לא ידעו מכל זה, ובארבע אחרי הצהרים אבא שלה הופיע  בבית. הוא היה קרח ורזה מאחר שהוא היה יהודי דתי, הוא לא אכל שם דבר, חוץ מחתיכות לחם שקיבל.

אימא שלה אמרה שהם מיד עוזבים, כי הוא היה צריך להתייצב בכל יום במשטרה והיא פחדה שהם שוב ייקחו אותו. היא הודיעה במשטרה שהם עוזבים בשש בבוקר. סבתא זוכרת את הבוקר ששני שוטרים הגיעו, נעמדו לידם ובדקו מה הם לוקחים. הם לא הרשו לקחת יותר מאשר סכום אישי מינימלי, מזלג, סכין, כף, כפית וסדין. הם לא נתנו לקחת דבר.

המלחמה עוד לא פרצה ממש, אבל אימא של סבתא לא רצתה להשתהות יותר והודיעה על עזיבה. הם ברחו לשוויצריה ברכבת, מהרכבת לטרייסט באיטליה ומשם באונייה לארץ. הדוד והדודה שלה השתחלו לדירה אחרי שיצאו, והוציאו את המנורה של הדלקת נרות, הפמוטים וקופסת אתרוג שנמצאת במוזיאון ישראל – היא יפהפיה.

הם הפליגו באונייה ליפו. החבר ששלח את הסרטיפיקט, היה חבר ילדות של אביה. הוא חיכה  בנמל ולקח אותם למלון בתל אביב. סבתא הייתה בת שש וחצי כשהגיעה לארץ. אבא שלה לא הצליח למצוא עבודה כרוקח והוא התעסק בבורסה.

הוריה שכרו דירה ברחוב הגדוד העברי, שם גרו שתי משפחות בדירה עם מטבח משותף ושירותים משותפים. הם היו שם כמה חודשים ועברו לדירה ברחוב מקווה ישראל, לאחר מכן אבא שלה הלך לחפש לה בית ספר, כי קודם מחפשים בית ספר ואחר כך דירה… אבא מצא את בית ספר "תלפיות" שהיה בית ספר ממלכתי דתי, שם קיבלו אותה לכיתה א', למרות שזה באמצע שנת הלימודים. אבא שלה היה איש "הפועל המזרחי" ולכן לא שלחו אותה לבי"ס "מוריה" שהיה אז בית ספר יותר דתי.

אביה חיפש דירה קרוב לבית ספר, ומצא דירה מול בית הספר ברחוב העבודה, שם חיו הרבה שנים. סבתא הייתה ילדה מאד מיוחדת. היא הייתה לובשת סוודרים רקומים והיא זוכרת שהמורה לקחה אותה ועברה איתה בכל הכיתות – להראות את הבת שהגיעה מחו"ל עם בגד מיוחד. דירנדל – זה השם של סגנון הסוודר.

המורות חיברו אותה לילדה שדוברת גרמנית, שבאה בכל יום לקחת אותה לבית הספר. לאט לאט התרגלה לבית הספר. זה בית ספר של בנות של "המזרחי". קיבלו אותה יפה בבית הספר. בכיתה ג' פרצה המלחמה (מלחמת השחרור) ולימדו אותם כשיש אזעקה, להסתתר מתחת לשולחן. מרוב פחד, ברגע שפרצה אזעקה , במקום ללכת מתחת לשולחן, רצה הביתה. אימא הייתה בבית. זה היה חד פעמי. הם נשארו לגור בבית הזה ברחוב העבודה, עד שהתחתנה.

מה שהיה מעניין בבית הספר, על פי דבריה של סבתא, היה שלמדו כלכלת בית והן למדו לבשל ולאפות. יחד עם זאת כמובן למדו את כל המקצועות כגון חשבון ואנגלית עם בגרות בתיכון. הפעילות החברתית הראשונה שלה הייתה עזרה לילדי השואה שהגיעו לארץ. שיכנו אותם בגבעת עלייה ביפו, ובכל שבת היו הולכים ברגל ליפו על מנת להדריך את הילדים האלה. הם הלכו שעה וחצי הלוך וחזור, שלוש או ארבע בנות, כדי להדריך בנות שהגיעו מהשואה.

כבר היו מחתרות של המדריכים של נוער המזרחי, באו לדבר עם הוריה שתהיה פעילה ב"הגנה". סבתא הייתה בת יחידה והם לא רצו לתת לה ללכת. סבתא מספרת שכאשר המצרים הפציצו את תל אביב, הם ישבו לילות שלמים במקלט. כאשר התעייפו מלרוץ למקלט, שכבה במיטה ואבא ישב לידה בכורסא ויחד שמעו את זמזום האווירונים. סבתא שלי קיבלה פחד ורצה לרדת למקלט, אבל לא היה מקלט בבית. הם רצו החוצה, חצו את הכביש ונכנסו לבית שממול הבניין שלנו. הפצצה נפלה ישר על המיטה שלה! היה 'מזל' שזו הייתה פצצת תבערה שהתחלקה לשלוש – הקצה אחד היה במיטה שלה, קצה שני ליד פסנתר והחלק השלישי גם בדירה. הם היו בהלם!

סבתא שלי נישאה והקימה משפחה שהפכה לשבט גדול והייתה חוזרת ואומרת: "המשפחה הגדולה שלי זה הנצחון שלי על היטלר".

סבתא חנה עם צאצאיה

הזוית האישית

מעין: היה לי חשוב ביותר לראיין את סבתא, לתעד את הסיפור ולהעלותו אל מאגר המורשת למשמרת.