מאגר סיפורי מורשת

סבא שלום נולד וגדל בסלוניקי. הוא נולד  בשנת 1907, כשאמו סול רוצ'אס, ואביו משה, היו בני 17 בלבד.

במאה ה-19 וה-20 פיתחו היהודים את התעשייה והבנקאות בסלוניקי. חברת "כל ישראל חברים" פתחה  בה את בתי הספר שלה והופיעו עיתונים יהודיים ב"לאדינו"  ובצרפתית. הוקמו בסלוניקי בתי ספר של "אליאנס" ונוסדו אגודות להפצת העברית והציונות. יהודי סלוניקי מילאו תפקיד חשוב במודרניזציה של העיר ובפיתוח התעשייה, הבנקאות והשירותים לציבור.

ערב כיבוש סלוניקי בידי היוונים בשנת 1913 ישבו בה 80,000 יהודים, מתוך אוכלוסייה של 173,000 תושבים. הוצע כי סלוניקי תהיה עיר נמל חופשית ותוכר כאוטונומיה יהודית. יוון התנגדה להצעה וניצחונה על בולגריה במלחמת הבלקן השנייה, חרץ את עתיד העיר.  היוונים דגלו בהלניזציה של סלוניקי ופעילותם כוונה בעיקר כלפי היהודים. היהודים נצטוו לסגור את העסקים בחגים הנוצריים ויום השוק נקבע לשבת.

כשסבא שלום, היה בן 10 ואחותו סול רק נולדה, פרצה בסלוניקי " השריפה הגדולה".

ביום שבת, 5 באוגוסט 1917, פרצה בשעות הצהריים שריפה בסלוניקי. היא החלה, ככל הנראה, באזור רחוב וניזלו של היום, אחד הגבולות של שוק "מודיאנו". בחלוף השעות, עם בואה של הרוח הצפונית, התפשטה האש במהירות לכיוון החוף, ובתוך שעות השתלטה על מרכז העיר. גגות, קירות ומרפסות קרסו, וחוטי החשמל של הרכבות החשמליות נקרעו ויצרו מוקדי אש נוספים.

השריפה נמשכה שלושה ימים והשמידה אלפי מבנים, ובהם בתי מגורים, מבני ציבור, ספריות, בתי מלון ובתי עסק.  73 אלף איש איבדו את בתיהם (מתוכם כחמישים אלף יהודים). 32 בתי כנסת, כל בתי המדרש וכמעט כל בתי הספר היהודיים עלו באש.

הממשלה אסרה את שיקום השכונות היהודיות בטענה שאלו ישוקמו במסגרת תוכנית מתאר חדשה לעיר.

סבא שלום התגייס לצבא היווני, ושירת בחטיבה ה-3 של הגיס ה-50, וסופח כמכונאי לחיל ההנדסה.

כשסיים את שרותו הצבאי, עבד סבא שלום, כנגר.

סבתא ג'ני נולדה בסלוניקי בשנת 1912. ההורים של סבתא ג'ני הם שמואל ופרלה רוצ'אס, שהקימו משפחה גדולה שמנתה 8 ילדים.

סבא שלום וסבתא ג'ני הכירו והתאהבו וכשסבתא הייתה בת 19 וסבא בן 24 הם התחתנו. ב-12 באוגוסט 1932 נולדה להם ציביה הבת הבכורה.

מאז השריפה הגדולה המצב בסלוניקי כבר לא היה קל. החלה שקיעה במצבם של היהודים ולאחר מלחמת העולם הראשונה רבים מהיהודים עזבו את העיר.

סיבות העזיבה העיקריות היו שיהודים רבים נותרו ללא קורת גג אחרי השריפה הגדולה, וגם  בעקבות הגירת פליטים יוונים רבים מאנטוליה בעקבות הכיבוש הטורקי. יוונים אלו דחקו את היהודים מענפי כלכלה רבים. התפתחה תנועה אנטישמית פשיסטית שחבריה פרעו ביהודים בתחילת שנות ה-30.

אירועים אלו הגבירו את קצב יציאתם של היהודים מסלוניקי בעיקר לארץ ישראל. בשנות ה-30, עלו כעשרת אלפים יהודים מסלוניקי לישראל. את עלייתם יזם אבא חושי בעקבות ביקורו בעיר בשנת 1932. העולים התיישבו בשכונת פלורנטין ושכונת שפירא בתל אביב.

סבא שלום החליט אז לעשות מעשה אמיץ וחכם: למרות הקושי לעזוב את עיר הולדתו, להיפרד מכל בני משפחתו ולהשאיר אחריו אישה צעירה ותינוקת בת שנתיים, הוא החליט לעלות לישראל.

בשנת 1934 עלה סבא לבדו לארץ, במטרה להכין את בואה של המשפחה לישראל. מיד כשנקלט בארץ וללא חשש, פתח סבא נגריה גדולה ומשגשגת בה עבד כל חייו.

לאחר כשנה, בשנת 1935 עלו ארצה גם סבתא ג'ני וציביה הקטנה.

משפחת רפאל, גרה בשכונת שפירא בתל אביב ובשנת 1937 נולדה להם בת נוספת שנקראה פנינה והיא אמא שלי.

המשפחה גרה בשכונת שפירא בתל אביב, ומול הבית היה בית מאפה. סבתא ג'ני הייתה מכינה בכל יום שישי "בורקיטס" לשבת, ושולחת את אימא וציביה לאפות את הבורקס בבית המאפה ממול.

בכל שבת היו אוכלים בבית בורקס יווני עם "אוזו" מסורת מבית המשפחה מסלוניקי הנשמרת עד היום (טוב, …לא בכל שבת אימא מזמינה – אבל עדיין מידי פעם).

אחר כך עברה המשפחה לרחוב "לבונטין" בתל אביב, שם קנו דירת חדר ב"דמי מפתח". הבית היה בקומה העליונה, דירת גג עם מרפסת.

סבא שלום המוכשר בנה במרפסת הבית, חדר מעץ, בו גרה אימא פנינה. סבתא ג'ני דאגה להעניק למקום אווירה ביתית מיוחדת וגידלה בעליית הגג פרחים אותם הביאו לה השכנים בבניין.

ריח התבשילים והמאפים שהכינה סבתא עם המתכונים המיוחדים עליהם גדלה בסלוניקי עבר דרך עליית הגג לשכונה כולה והבית תמיד היה מלא באורחים, שכנים וחברים.

שאר בני המשפחה הגדולה של סבא ושל סבתא – הסבים והסבתות, ההורים, האחים, הדודים, והאחיינים, כולם נשארו בסלוניקי.

למשפחה היו נכסים בזהב. חלקם גרו ב"סופיה" ברח' צ'מו תורכה, שם היה גם בית הספר "תורכה". שניים מהדודים היו בעלי דירה פרטית ברחוב "מזרחי" ליד בית החולים.

ב-9 באפריל 1941, כשש שנים אחרי עלייתה של סבתא לישראל, נכנסו הגרמנים לסלוניקי. מיד סגרו את כל העיתונים היהודים, החרימו את רכושם של היהודים, ובזזו את כל האוצרות התרבותיים של היהודים בסלוניקי.

ב-11 ביולי 1942 נצטווו כל היהודים בגילאי 19-45 להתייצב בכיכר החירות. כ- 9,000 יהודים עמדו בשמש הוכו והוכרחו להתעמל ולרקוד לקול צחוקם של הגרמנים.

הגרמנים הרסו את בית העלמין היהודי והשתמשו במצבות כחומרי בניה.

החל מה-14 במרץ, 1943 נשלחו יהודי סלוניקי למחנות ההשמדה. המשלוח האחרון יצא ב-10 באוגוסט 1943 והגיע לאושוויץ  ב-18 באוגוסט 1943.

סה"כ, הוגלו מסלוניקי 46,061 יהודים ורובם נספו בשואה. הקהילה הגדולה הושמדה כמעט לגמרי.

ברשימות הנספים באושוויץ – בירקנאו אשר נמצאו באתר יד ושם וברשימות הנספים שאסף היינץ קוניו, סגן יו"ר הקהילה היהודית בסלוניקי, מופיעים רבים מבני משפחתנו, הי"ד.

פנינה וציביה, גדלו יחד בישראל והיה בניהם קשר מיוחד שנשמר עד היום. למרות השוני בין השתיים, האהבה והחברות על פיהם חונכו, עברו אחר כך כערך חינוכי חשוב לכולנו. סבתא ג'ני אהבה מאוד תאטרון, וחיידק הבמה דבק אחר כך גם בביתה, פנינה שהיא אימא שלי.

אימא למדה, ובגיל מאוד צעיר יצאה לעבוד ולעזור בכלכלת המשפחה כי אצל אמא שלנו עבודה זה ערך חשוב וכלכלה זה חשוב מאד וכל דבר צריך לדעת להעריך ולאהוב.

וציביה…. ציביה הגדולה התגייסה לפלמ"ח להגן על המולדת ולחוות קצת אקשן.

וכולנו זוכרים את הסיפורים של אימא שבאחד הקרבות לירושלים נותק הקשר עם ציביה וכולם דאגו וחששו עד שהופיעה בגאווה בשכונה החיילת האמיצה.

בשנת 1955 אימא התחתנה בת 18 בלבד (ממש כמו סבתא ג'ני) עם אבא שלנו איציק (יצחק) שולזינגר, הבן היחיד של מרגוט (פרנקל) שולזינגר ומרדכי שולזינגר.

אבא היה בן להורים יקים שעלו ארצה בשנת 1933 מ"אסן"  שבגרמניה כשהיה בן 3.

אבא עבד כנהג מונית ואח"כ בצבא קבע.  בתחילה בסיירת "שקד"  ובסוף שירת באזור אילת. ואימא עבדה במשרד התקשורת שאח"כ הפך לחב' בזק.

ב-22.5.1959  נולד לאימא ואבא שלנו הבן הבכור – ושמו בישראל רפאל (רפי) שולזינגר.

רפי אשר נקרא על שם משפחתה של אימא, גדל בבת ים באהבה גדולה וכשהיה כמעט בן  6, ב-1 באפריל 1965, איזה תאריך היא בחרה לה, נולדה לו אחות  אורלי. המשפחה נדדה בעקבות תפקידיו של אבא בצבא ועד שנולדתי הם גרו בבאר שבע.

וב-19 ביוני 1968 הושלם ההרכב המשפחתי, כשלמשפחה הגיע האח הקטן שגיא.

שנה לאחר מכן בשנת 1969 המשפחה עברה לאילת ומאז גדלנו, הקמנו משפחות אילתיות לתפארת.

הזוית האישית

כולנו מאוד נהננו לשמוע את הסיפור הקשה שסיפרה לנו אורלי מור, הספרנית בבית הספר שלנו, מפיה של אמא שלה. הסיפור הזה העשיר לנו את הידע על כל מה שקרה בשואה התרגשנו מאוד לשמוע את הסיפור האישי שלה, הרגשנו שהסיפור הזה נוגע אלינו באופן אישי והוא גרם לנו לרצות להמשיך ולשמוע עוד סיפורים כאלו. לכן החלטנו לחקור על האמא ולתעד את סיפורה בכתבה נפרדת.