מאגר סיפורי מורשת

הילדות

שמי גליה דלאל, נולדתי בחיפה וגדלתי בחיפה באזור שנקרא הדר הכרמל. מאוחר יותר, כמובן שגם הלכתי שם לבית הספר. למדתי בבית ספר "אליאנס" שהיה בית ספר מעולה, ובשעתו זה היה בית ספר פרטי. בין השאר למדנו שם צרפתית. מאוחר יותר, המשפחה עברה להתגורר בבת גלים, וכמובן שעברתי לבי"ס אחר.

בבת גלים עברו עליי כל שנות נעוריי, עד שהתחתנתי עם סבא. היתה זו שכונה יפה מאוד, סמוך לים. השתעשענו הרבה ליד הים, בחול, על הסלעים, שחינו עם הגלים וזו הייתה תקופה מאוד מאוד נחמדה ויפה. אהבתי מאוד לשחק עם החברות ועם אחותי שגדולה ממני בשלוש שנים. חיי החברה לא היו מפותחים אז, ולכן, היינו תמיד בקרבת הבית, עם ילדי ביה"ס, והחיים היו נחמדים. לא היו אז חוגים לילדים כמו היום, אז הסתפקנו במה שהיה.

הורי, שהיו אידיאליסטים, ציונים ואוהבי הארץ, הגיעו לארץ מפולין. הם דיברו איתי ועם אחותי בעברית, אך ביניהם דיברו יידיש. כשהיו להם דברים חשובים להגיד אחד לשני, שילדים לא אמורים לדעת, הם דיברו בפולנית, ואנחנו, אחותי ואני, אמרנו שאלה הסודות שלהם. פולנית לא למדתי אף פעם, ואיני אוהבת את הפולנים. מסיפוריו של אבא שלי, מאוד לא אהבתי את מה ששמעתי. גם לא ביקרתי בפולין.

מההורים קיבלתי המון יחס הוגן, והם היו מאוד מסורים ואוהבים, למרות המצב הכלכלי המאוד מאוד קשה שהיה אז בבית. לא רק להורי היה מצב כלכלי קשה, אלא גם לרוב האנשים בארץ. יחד עם זאת, כילדה לא זכור לי שהיה מחסור בבית. מה שהיה, היה טוב. אבא שלי עבד בנמל חיפה, שהיה אז עוד חדש. הוא עבד לפעמים שתי משמרות, אחת אחרי השנייה, בשביל להביא עוד קצת כסף הביתה. המצב הכלכלי היה עד כדי כך קשה, שהוא אפילו קנה לחם של יום קודם כי הוא היה זול יותר.

אני זוכרת את המצב המתוח של כולם במהלך מלחמת השחרור. אמרו לנו לא להתרחק מהבית, לא ללכת רחוק, ותמיד להיות בקרבת מקום. גם לא להדאיג את ההורים, ולהודיע תמיד איפה אנחנו נמצאים. כשהמלחמה פרצה בעיר התחתית בחיפה, התושבים שגרו שם, פלשו לבית הספר שלנו בהדר הכרמל. כשהגענו לבית הספר, הייתה אמורה להיות לנו חגיגת בית הספר לכיתה א'. התרגשנו מאוד, אך כשהגענו לכיתה היא הייתה מלאה אנשים זרים לנו לחלוטין. הם נמצאו בכיתות, כי עכשיו זה היה מקום המגורים שלהם. בעיר התחתית היה בלתי אפשרי לחיות אז, זה היה פשוט מסוכן. כמובן שלא הייתה לנו באותו יום מסיבה, אבל שמחנו לעזור לאנשים האלה. מאחר שבית הספר שלנו, אליאנס, איכלס את האנשים האלה, אנחנו נדדנו לבית ספר מרוחק מאוד, ושם למדנו במשמרות. הקטנים למדו במשמרת הראשונה משעה 8:00 עד 11:00 בערך, המשמרת השנייה הייתה מ-11:00 עד 15:00 בערך והמשמרת השלישית של הגדולים הייתה אח"כ. בית הספר היה מאוכלס בשלוש משמרות. זה היה בית הספר הריאלי הישן הזכור לטוב בחיפה.

תמונה של סבתא מכיתה יא'

הנעורים והחיים כאימא עד שהתחתנתי עם סבא, גרתי בבת גלים, ואחרי זה עברנו לאזור תל אביב. בצבא הייתי בשירות המטאורולוגי, שזה שירות מאוד מעניין. ערכנו תצפיות על מזג האוויר, שזה כלל טמפרטורה, רוחות, מצב השמיים; מעונן או לא, לחץ האוויר ואחוזי הלחות. את כל זה דיווחנו מהמקום שהיינו בו למרכז בקרה המרכז המטאורולוגי. שם אספו את הנתונים מכל מיני מקומות בארץ ועל פי זה ועל פי נתונים שהגיעו מכל העולם או מהאזור היותר קרוב אלינו, הצליחו לשרטט את תחזית מזג האוויר.

אחרי שהשתחררתי מהצבא עבדתי בשרטוט בעזרת המחשב; שרטוט בניינים, מערכות מיזוג אויר ומערכות חשמל. בהתחלה השרטוט היה ידני, ובעקבות הימים הועבר להיות ממוחשב. שרטטתי את מלון הנסיכה הזכור לטוב באילת, שהיום הוא עומד בשיממונו. הייתי מאוד עסוקה עם מערכות מיזוג האוויר שלו, זה היה מלון יפייפה במיקום מקסים באילת, אבל הזמן עשה את שלו. ועכשיו יובל, הנכדה שלי שלמדה ארכיטקטורה, פרויקט הסיום שלה היה מלון הנסיכה. זו הייתה מקריות מושלמת. מלון הנסיכה עמד בשיממונו, אמרו לה לקחת אותו, לעבוד עליו ושאלו אותה מה היא מציעה לעשות בו.

פגשתי את סבא אחרי שהתגייסתי לצבא, הגעתי למחנה בחיל האוויר, וסבא היה שם בקורס טייס. הם קיבלו יום חופש והלכו לראות מה נשמע, מה חדש והם בדקו אם יש חיילים חדשים, חיילות חדשות. ואני אמנם הייתי בין החיילות החדשות שהגיעו. בשלב מסוים היינו צריכים לטוס ללונדון, מצד אחד חששתי; השפה האנגלית לא הייתה שגורה, והיינו עם שתי ילדות קטנות, מה יהיה? איך נסתדר? סבא כמובן היה עסוק מאוד בעבודה כי גם לו זה היה חדש. היו חששות ויחד עם זה שמחה, זו הייתה הזדמנות להכיר את העולם, לשנות דברים, ללמוד, לראות, להשכיל ולהתפתח. זו הייתה תקופה מאוד מאוד יעילה כזאת, מאוד אינטנסיבית.

טסנו ללונדון עם כל המשפחה. היו לנו אז רק שתי בנות; אורלי שהייתה בת שבע ולבנת שהייתה בת ארבע. אספנו את הבנות החמודות שלנו ואת כל מה שהיה לנו בבית או כמעט הכל, וטסנו ללונדון. סבא קיבל באל על משרה מאוד נכבדה, וחיינו בלונדון ארבע שנים. יצרנו חברויות עם הישראלים שגרו וחיו בלונדון, עובדי שגרירות, עובדי ביטחון, עובדי הסוכנות וגם אנשים שבאו ללונדון באופן פרטי ללמוד, כדוגמה הארכיטקטים, או ציור, כולה וכולה. זו הייתה תקופה מאוד מאוד יפה, מאוד מעניינת ומאוד מאתגרת. כעבור ארבע שנים חזרנו לארץ.

כשגרנו בלונדון טיילנו גם בארצות אחרות, היינו בצרפת ובשוויץ. נסענו לחופשת סקי, שזה כמובן היה חדש לנו מאוד, אף אחד מאיתנו לא הכיר, לא הכרנו את הנושא הזה בכלל, בארץ לא היה אז סקי. היינו בארצות הברית, ובקנדה, זה היה טיול מעניין מאוד בהרי הרוקי המקסימים, ואני עדיין זוכרת את הטיול הזה, היינו בדיסנילנד הישן והטוב, ביקרנו חברים טובים, שהם היו חברים שלנו גם בארץ, היגרו לארצות הברית, וטסו לסן פרנסיסקו מסיבות שלהם, והיינו איתם הרבה. היה נחמד, חופשה מקסימה.

כשהגענו ללונדון, אורלי כבר ידעה לקרוא ולכתוב בעברית, היא סיימה כיתה א', לבנת כמובן לא ידעה כלום בעברית כי היא הייתה בת ארבע. השפה המדוברת שלנו נשארה עברית תמיד, אפילו קנינו ספרי ילדים בעברית כדי שיהיה לבנות מה לקרוא ובמה להתעסק, הן למדו שם אנגלית טובה מאוד שעזרה להן כנראה גם בחזרה לארץ, הם שלטו יפה מאוד באנגלית, עד היום.

כשהילדים שלי עזבו את הבית, מצד אחד מאוד מאוד שמחתי, כי הילדים הגיעו לפרקם, קיבלו השכלה, בגרות, החכימו, נבונים וזהו, אלה החיים, יוצאים לדרכם, הייתה לי עוד שמחה גדולה שבן אחד נשאר בבית, כי הוא היה צעיר מאוד, והבן הזה היה יוני אבא של שחר, פער הגילים בין יוני והבנות הוא מאוד גדול, 16 שנה מאורלי ו-13 מלבנת, כך שיוני היה בן יחיד, הוא לא זוכר את זה לטובה, זה לא כיף להיות לבד, אני חושבת שהענקנו לו את כל מה שאפשר כהורים כשאין יותר ילדים בבית, ואנחנו מקווים עוד שחייו יהיו מאושרים, הנה התוצרת שחר והאחיות שלו נגה ויערה, אנחנו מאוד נהנים משלושת הנערים הנכדים הצעירים, והנכדים הבוגרים חיים מאושרים.

החיים כסבתא וכסבתא רבתא

כשהפכתי לסבתא זה היה אושר גדול, בתי הבכורה ילדה בן, טל, ההתרגשות הייתה עצומה, פתאום כאילו קיבלתי תואר נוסף, לא רק אימא ורעיה, קיבלתי תואר נוסף של סבתא, פתאום היה לי נכד. כשנולדה הנינה כמובן האושר היה רב, פתאום אנחנו משפחה גדולה, מאושרת ומאוחדת, אוהבים אחד את השני, והאושר רב, שימשיך לנצח.

אחד מרגעי השיא זה שסבא סיים את הלימודים, תואר ראשון, ואחריו התואר השני, שלא היה לו, תוך כדי עבודה מאומצת ואחראית. ועוד רגע שיא הוא לידת הילדים שלי ולידת הנכדים, וגם הנינה ונישואי הילדים.

הזוית האישית

שחר דלאל מביא את סיפורה של סבתו, גליה דלאל, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.