מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבתי, סוניה אגרונסקי. לסבתי קראו סוניה על שם שלום, דוד שלה. סבתי נולדה בתאריך 21.4.1946 בעיר טשקנט שבאוזבקיסטן. לסבתי שלושה אחים: הבכורה יוליה מוגילבסקי ילידת שנת 1946, השנייה סוניה אגרונסקי ילידת שנת 1946, השלישית ג'ניה מגיד ילידת שנת 1951, הרביעי מרדכי (מישה) זלדין יליד שנת 1956.

סבתי גדלה בסביבה יחסית קטנה, היא גדלה בבית עם חדר אחד עד שאחיה הקטן נולד. כשהוא נולד, המשפחה עברה לגור בבית עם שני חדרים. חדר אחד שבו כולם ישנו, הם היו שישה אנשים בבית, וחדר נוסף ששימש כסלון ומטבח. סבתי סיפרה שבילדותה הם היו יוצאים לשחק בחוץ בשכונה בעיקר משחקים כמו: קלאס, מחבואים, חבל קפיצה ועוד. באזור שבו סבתי גדלה לא היה ים, הם שיחקו ושחו באגם, כמו כן, היה להם בית כנסת קרוב לבית בו סבא של סבתא (סבא מאיר) היה מתפלל. סבא של סבתי היה רב. לאימא ואבא של סבתא קראו מטליה ויצחק זלדין.

אמה של סבתי נולדה ב-1922 ברוסיה הלבנה (בלארוס) ושמה בורוכוב מטליה (ז”ל). היא התחתנה בתאריך 22.9.1940 וב-1941 "הועברה" לעיר טשקנט שבאוזבקיסטן (כחלק מהניסיונות להבריח יהודים לערים בהן לא נשקפת להם סכנה בגלל האנטישמיות של גרמניה הנאצית). סבתא רבתא שלי עבדה שם ביחד עם בעלה במפעל תעשיה אווירית .היו לה ארבעה אחים וארבעה ילדים. ב-1991 עלתה לארץ. היינו באים לבקר אותה המון בבית החולים מכיוון שהיה לה אלצהיימר. גם כשהיא לא זכרה אותי ואת המשפחה שלה, הייתי עדיין משחקת אתה ומנסה לדבר אתה, היא לא  יכלה לענות לי או לעשות דברים אחרים, אבל היא מאוד אהבה ילדים ואותנו והרגשתי שהיא אוהבת אותנו למרות שהיא לא זוכרת. סבתא רבתא שלי אהבה מאוד מוזיקה. סבתי מספרת שהיא הייתה יפת תואר וטובת לב. עוד היא מספרת שהיא  אהבה לעזור מתי שרק יכלה. לגבי סבא רבא שלי יצחק זלדין (ז"ל), הוא נולד ב1922 ברוסיה הלבנה (בלרוס), לצערי אין לנו מידע עליו.

תקופת הילדות ובית הספר

בילדותה של סבתי סוניה ביום יום היא הייתה אוכלת מה שהיה, לרוב זה היה מסתכם בפרוסת לחם בודדה לכל אחד, לפעמים עם גבינה או ריבה. בימי שבת כאשר הייתה אפשרות, אימא של סבתי הייתה מכינה להם עוגיות "מיוחדות" וממש טעימות, כך סבתי אומרת. הם גרו בעיר הכי גדולה באוזבקיסטן (טשקנט). טשקנט הייתה עיר תוססת, מלאת חיים, מרובת תרבויות. סבתא מספרת שמגיל קטן היו להם חברים ומכרים מכל הדתות (מוסלמים, נוצרים, יהודים) וזכורה לה בעיקר האחווה והרעות הדדית שהייתה בין האנשים.

שמות החברים שהיא זוכרת היו: דימה, סבטה וגליה. לרוב החברים היו שכנים שלה או חברים מהשכונה. הם היו משחקים משחקי כדור, קלאס, חבל קפיצה ועוד. בשעות הפנאי שהיו היא הייתה משחקת עם חברים. סבתי מספרת שכאשר היה חם, היא וחבריה היו לוקחים סוג של בריכה ממש קטנה (גיגית) ממלאים במים, מחממים את המים בשמש קצת ולאחר מכן נכנסים לתוכה לשחק.

לבית ספרה קראו "פושקין" על שם משורר מפורסם. המקצועות שהם למדו היו כמו אצלנו: פיסיקה, חשבון, מדעים, רוסית וצרפתית. סבתי מספרת שהבנים והבנות למדו שתי מקצועות שונים – בנות למדו לתפור (כלכלת בית) ובנים למדו נגרות. היחסים עם המורים היו ממש טובים, היא אומרת שאפילו היה שיעור שלם שבו התלמידים היו מדברים עם המורה על דברים שמפריעים, המורים היו ממש נחמדים ומבינים. כאשר המורים רצו להעניש היו קוראים להורים. באשר לקוד הלבוש, בברית המועצות היה נהוג שבנות ילבשו שמלות לבית הספר ובנים חליפות, כך בדיוק מתארת סבתי את קוד הלבוש שלה בבית הספר. עוד היא מספרה שהבגדים היו מאוד מושקעים ומסודרים וכולם היו צריכים לגהץ את המדים שלהם לפני שהגיעו לבית הספר. סבתי מספרת שגם להם בדומה לנו, היו טיולים "שנתיים". הטיולים שזכורים לה היו ממש מושקעים, היא מספרת שהיו הולכים לקולנוע ופארקים. בחגים היו אירועים מושקעים כאשר כל משפחה הייתה מביאה את "מה שהיה לה בבית" (בתרגום מרוסית, כל אחד הביא את המעט שהיה לו לאכול/לשתות כי לאנשים לא היו אמצעים כלכליים).

הייתה מורה אחת שזכורה לסבתי מאוד, היא הייתה המורה האהובה עליה, קראו לה אליזבת' (ייליזביטה ברוסית). סבתי מספרת שהיא הייתה בין המורות היהודיות הבודדות בבית הספר. המקצועות האהובים עליה היו חשבון ואנגלית, היא לא אהבה צרפתית. בבית הספר שלה לא היה חדר אוכל וכל אחד היה מביא מה שיש לו לאכול. היא הכי אהבה לאכול סוכריות ועוגיות אבל לא היו להם כמעט מאכלים מתוקים, רק לעיתים רחוקות ממש. סבתא מספרת שהיא הייתה מופיעה בקונצרטים כאשר ניגנה על פסנתר.

תקופת הנעורים

המוזיקה לה האזינו בתקופה שסבתי הייתה בשנות העשרים לחייה הייתה ג'אז, רוק אנד רול ופופ של התקופה ההיא. הם אהבו לרקוד טנגו וואלס ולצאת למסיבות של צעירים שם היו תנועות שהם אימצו להם, בדומה למה שאנחנו עושים היום בגיל שלנו. סבתי לא זכרה לאיזה להקות הם האזינו, אבל זכרה שהיא אהבה להאזין למוזיקה קלאסית, בעיקר יצירות שנוגנו על פסנתר. סבתא סיפרה שהם היו יוצאים לרקוד ב"דיסקוטק" שזו המקבילה למועדונים שיש לנו כיום, או למשל במסיבות בחצר שהיו מארגנים או בבתים של חברים. בשנים ההן עיקר אירועי הבילוי היו הצגות בתיאטרון, קונצרטים וסרטים בקולנוע. סבתא סיפרה שעיקר התקשורת הייתה באמצעות רדיו, עיתונים, טלוויזיה וטלפונים (ציבוריים ובבית – במשפחות להן היה כסף להחזיק טלפון בבית).

אהבה ונישואים

סבתא סיפרה לי שבזמנים שבהם היא הייתה צעירה, צעירים ידעו "לחזר". סבא שלי היה מביא לסבתא שלי כל דייט שוקולדים ופרחים כי ידע שסבתא אוהבת פרחים ושיש לה אחים קטנים והיא תרצה לתת להם שוקולד. הם היו יוצאים לסרטים, קונצרטים וטיולים בטבע.

קשרים בין גברים ונשים נוצרו בעיקר בספסל הלימודים או בעבודה. בנוסף, היו משפחות (יהודיות) שהיה להן חשוב לשמר את היהדות אז האימהות חיפשו לבניםבנות שלהם בן או בת זוג יהודים. סבתא סיפרה לי שבשונה מהיום, אינטימיות הייתה מאוד תמימה, הם היו מחזיקים ידיים ומביאים נשיקות בלחי, אבל אינטימיות כמו שאנחנו מדברים עליה היום לא הייתה נהוגה לפני החתונה ובטח שלא בפרהסיה.

סבתא מספרת שאלו היו זמנים יפים וטהורים ושלאנשים היה מאוד חשוב להכיר באמת מהלב ולעומק, היו מנהלים שיחות עמוקות ומדברים על שאיפות, חלומות ותוכניות עתידיות וזה בנה אינטימיות רגשית שלתחושתה האישית הרבה מפספסים היום במערכות היחסים שלהם.

היחסים בין ההורים לילדים גם הם היו מושתתים על הרבה כבוד והערכה, סבתא שלי סיפרה שבזמנים שלהם זה לא היה מקובל "להתחצף" להורים או להרים את הקול. תמיד הילדים ניסו לעזור להורים כי זו הייתה תקופה קשה כלכלית וילדים רצו להוריד עול מהוריהם. למשל היא ואחים שלה דאגו תמיד לנקות את הבית לפני שאימא שלהם חזרה הביתה מהעבודה, לעזור בקניות ובבישולים אם אפשר. סבתא ציינה עוד שאחת החובות שלהם כילדים הייתה ללמוד טוב ולהגיע להישגים ראויים כדי שבעתיד כשהם יגדלו הם יוכלו לבנות לעצמם עתיד טוב יותר וזה למעשה היה "החוזה" העיקרי בין ההורים לילדים.

כמשפחה הם היו מטיילים הרבה, קוראים ספרים ומשחקים במשחקים שונים שהיו להם, סבתא אומרת שהם היו משפחה אבל לפני הכל חברים טובים אחד של השנייה וזה לדעתה סוד הקסם. עוד סבתא מספרת שהייתה ביחסים מאוד קרובים וחמים עם אימא שלה ועם אחיה, שהיא ואמה היו החברות הכי טובות ושהיא תמיד הייתה פונה לאימא שלה כדי להתייעץ אתה ולחלוק את שעל ליבה.

כפי שציינתי, סבא שלי היה ג'נטלמן אמיתי וחיזר אחרי סבתא שלי ארוכות. תחילה הם הכירו וסבתא שלי לא רצתה את סבא שלי, לאחר מכן סבא התגייס בצבא ושירת בטורקמניסטן שלוש שנים. כשסבא חזר מהצבא הוא וסבתא שוב נפגשו וסבתא התחילה להראות בו "קצת" עניין. גם אימא של סבא עודדה את סבא להתחיל עם סבתא שלי (הם כולם עבדו באותו מקום עבודה). אחרי מספר פעמים שסבא שלי ביקש מסבתא לצאת איתו לדייט ואחרי שגם אימא שלה התערבה וניסתה לעודד אותה להסכים, סבתא התרצתה ויצאה איתו. סבא שלי חיזר אחריה תמיד, כיבד אותה וכפי שגם כתבתי היה מביא לה שוקולדים ופרחים. כששאלתי את סבתא על הקמת המשפחה שלה, היא אמרה שזה ההישג הכי גדול שלה בחיים. לסבתא וסבא שלי יש שתי בנות, חמישה נכדים ונינה אחת ובתקווה המשפחה שלה תמשיך לגדול ולגדול.

עלייה תקומה והתיישבות

המשפחה שלי עלתה לארץ במטוס ב-20.1.1991 מטשקנט שבאוזבקיסטן הישר לתקופה של מלחמת המפרץ. הסיבה שבגללה הם עלו ארצה הייתה כדי להתאחד עם המשפחה של סבתא שלי, אחותה הגדולה (יוליה) אימא שלה ואחותה הקטנה (ג'ניה) עם ילדיהם הגיעו לארץ חצי שנה לפני שהמשפחה שלי הצטרפה אליהם.

עם הגעתם ארצה הם השתקעו בנתניה (נאות גולדה) והתחילו ללכת לאולפן. סבתא ציינה שאת עיקר השפה הם רכשו דווקא בעבודות שלהם ובצפייה בטלוויזיה. השנים הראשונות שלהם בארץ היו מאוד קשות, סבתא מספרת שהם הגיעו מחיים בהם היה להם מה שדרוש ותנאים טובים למדינה זרה, עם תרבות שונה ושפה קשה. היא מספרת שתחילה נאלצו לעבוד בניקיון או בעבודות מזדמנות ולמעשה אף אחד מהם (סבא וסבתא) לא זכה לעבוד במקצועות שלהם פה בארץ. האירוע המרגש הראשון שזכור לסבתא שלי היה הולדת נכדם הראשון בישראל. אלון נולד ב-1993 וסימן סופית את הגעתם לארץ ישראל ואת השורשים הראשונים שהם זכו לנטוע באדמת הקודש.

הזוית האישית

מאיה הנכדה המתעדת: היה לי תענוג לחקור ולשמוע סיפורים מרגשים ויפים על משפחתי וללמוד עוד על ההיסטוריה של משפחתי בדרך יפה.