מאגר סיפורי מורשת

שמי נגה תבור, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי לתעד את סיפורה של סבתי, אורית תבור, שם הסיפור נבחר במשפט שסבתא אומרת: "המשפחה היא הדבר החשוב לי ביותר".

סבתא אורית מספרת

רקע משפחתי

"נולדתי בשנת 1957 בתל אביב. גם אימא שלי נולדה בארץ, ואבא שלי נולד בטורקיה, ועלה לארץ בגיל 12. שנת העלייה שלו: 1935. אבי היה הבכור, והיו לו שלושה אחים, שהקטן שבהם היה אז בן כמה חודשים. בטורקיה הם היו אנשים אמידים מאוד, סבא שלי עסק במסחר.

המצב באירופה החל להיות קשה בגלל עלייתו של היטלר לשלטון, וסבא שלי חשש מההשתלטות של היטלר ובנוסף, החלה אנטישמיות בטורקיה. הם החליטו לעלות לארץ ישראל, והתיישבו בתל אביב. סבא שלי פתח חנות ברחוב אלנבי, ובה מכרו צמר וחוטי רקמה. כשאבי היה בן 24, סבא שלי נפטר, ושנה אחר כך גם סבתי. אבא שלי ושלושת אחיו נשארו יתומים מאב ואם. אבי היה נשוי טרי עם תינוק (אחי הגדול), אחותו הייתה נשואה עם תינוק, ושני אחיו הצעירים (בני 13 ו 15) נשארו לגור עם הורי.

אבי ניהל את החנות שירש מאביו, וכשאחיו גדלו, הוא צירף אותם לעבודה בחנות שנקראה: "אחים נחום". החנות התקיימה ופירנסה את המשפחות במשך 40 שנה.

ילדות בתל אביב

אני הבת הצעירה במשפחה. שני אחיי גדולים ממני בחמש ובשמונה שנים. כל ילדותי עברה עליי בתל אביב, במה שנקרא אז: צפון תל אביב. מאוד אהבתי לגור בעיר. כילדה היינו משחקים המון בחוץ. מחבואים, תופסת, דג מלוח ושאר משחקי ילדות.

בתל אביב של אז היו המון ילדים. בבית הספר שלי לא היו מספיק כיתות שיכלו להכיל את כל התלמידים, ולכן בכיתות א' וב' למדנו במה שנקרא אז: משמרת שנייה. משעה 12:00 עד השעה 16:00.

למרות שמאוד נהניתי לגדול בתל אביב, תמיד כשהיינו מטיילים בטבע ובמרחבים ירוקים, חשבתי שמאוד היה מתאים לי לגור באזור כפרי דווקא. עד היום אני מאוד אוהבת לטייל, בעיקר בצפון הארץ, ועדיין חולמת לפעמים לגור שם".

סבתא ממשיכה ומספרת על זיכרונות ילדותה בבית הוריה

אימא שלי לא עבדה מחוץ לבית. בתקופה ההיא היינו מגיעים מבית הספר, וחיכתה לנו כל יום ארוחה חמה. בדרך כלל כזו שהיא בישלה באותו היום. אמי ניהלה את כל הבית. היא הייתה מנקה, מכבסת (לא הייתה לנו מכונת כביסה והיא נאלצה לכבס ביד), מבשלת וקונה את המצרכים הנחוצים.

בימי שישי, אמי הייתה עסוקה מאוד בניקיונות והכנות לשבת וכיוון שכך, היא הכינה אוכל שקל להכין, ושגם סבתא שלי וכל ילדיה נהגו להכין ביום שישי. לתבשיל קוראים: "אורז עם חמוד", ואני מכינה אותו גם היום, בדרך כלל בימי שישי כמיטב המסורת.

אורז עם חמוד, הוא מרק חמוץ, שבתוכו חלקי עוף, תפוחי אדמה, סלרי, נענע ושום והמון לימון. יוצקים את המרק על אורז לבן. המקור של המאכל הזה הוא בסוריה. סבתא שלי אמנם נולדה בארץ, אבל המוצא שלה הוא מחַאלֶב שבסוריה. זה מרק מאוד טעים ומשביע. הילדים שלי אוהבים לאכול אותו וכך גם חלק מהנכדים.

כל שבת בבוקר היינו עורכים ארוחת בוקר חגיגית. שאליה הצטרפו לפעמים דודים ובני דודים שלי (והיו לי הרבה…). ארוחת בוקר זו כללה בורקסים שאמי אפתה, ביצים קשות וסלטים מיוחדים. כשאני מספרת לך את זה, אני ממש יכולה להרגיש את הטעם המיוחד של ארוחת הבוקר הזאת. זו הייתה גם הזדמנות לשבת יחד עם המשפחה המורחבת, לספר חוויות ולצחוק יחד. עד היום המשפחה היא משהו מאוד חשוב בשבילי, ואני אוהבת את ההתכנסויות של המשפחה. בסיום הארוחה הילדים היו משחקים יחד. אני זוכרת את זה כחוויה מאוד כיפית ושמחה.

 סבא וסבתא שלי ביום נישואיהם

הזוית האישית

נגה תבור: כשראיינתי את סבתא הרגשתי כיף ראיתי שיש לסבתא שלי סיפורים מעניינים וחוויות רבות מהילדות שלה, למדתי דברים שלא ידעתי כמו העובדה שסבא וסבתא שלה נפטרו לפני שהיא נולדה. היא למעשה לא הכירה אותם. גם הסיפור על ארוחת השבת עניין אותי. נהניתי גם מהריאיון וגם מתהליך הכתיבה. הסיפור שהכי אהבתי הוא על ארוחת שישי בצוהריים בבית של סבתא שלי, כשהיא הייתה ילדה.

סבתא שלי סיפרה לי שהיא חולמת עד היום לגור ביישוב בצפון הארץ, אבל היא נשארת במרכז ברעננה, כפי שהיא מדגישה בראיון כי לדבריה: "המשפחה היא הדבר החשוב לי ביותר", ולכן היא נשארת לגור קרוב אלינו לילדים ולנכדים שלה.