מאגר סיפורי מורשת

אני יהודית סובל, סבתא של נועם דוד. נולדתי בתאריך 16 ביולי 1948 (תש"ח), שנת הקמת המדינה, במדינה סרביה בעיר סנטה. סרביה בזמנו הייתה שייכת למדינת יוגוסלביה.

הוריי, רבקה ואהרון דויטש, הם ילידי יוגוסלביה וניצולי שואה. עלינו לישראל בחודש דצמבר 1948, כשהייתי בת חמישה חודשים. לפי מה שהוריי סיפרו, נתנו עדיפות למשפחות עם ילדים לצאת מסרביה לישראל. עלינו באונייה "רדניק", משפחות עם ילדים וגם פרות היו באונייה. הגענו לחיפה ושם אבי חיפש מקום למגורים ומצא צריף נטוש על הר הכרמל ברחוב יפה נוף (היום עומד שם מלון "דן כרמל"). בסביבה שלנו מצד אחד הייתה חורשה גדולה, בה אהבתי לאסוף צנוברים ולקטוף פרחים, ומצד שני נוף פתוח לכיוון נמל חיפה ומקדש הבהאים. למשל, ביום העצמאות כשהיו זיקוקי דינור, מהצריף שלנו היה המקום היפה ביותר לראות ממנו את המחזה.

בבית, הוריי דיברו בשפה סרבית ואמי דיברה גם הונגרית. כמובן שאלה השפות הראשונות שדיברתי, עד שהלכתי לגנון והתחלתי לדבר עברית. כך נכנסה השפה העברית הביתה, מה שגרם להוריי ללמוד עברית. בית הספר היה רחוק ובגיל 6 נסעתי אליו באוטובוס לבד.

בגיל 7, לאחר שפינו אותנו מהצריף, עברנו לגור בשכונת קריית אליעזר בחיפה. זו הייתה שכונה די חדשה, שיכונים חדשים וטיילת מאד יפה. בית הספר היה קרוב, אפילו שמעתי את הצלצול מביתי. בכיתה ג' ו-ד' למדנו לפעמים במשמרות כי לא היו מספיק כיתות ומורים. משמרת ראשונה היתה משעה 8 בבוקר עד שעה 12 בצהריים ומשמרת שנייה היתה משעה 12 עד שעה 4 אחר הצהריים. בהפסקת 10 הביאו לנו שתייה חמה של קקאו בכוסות ממתכת. השתייה לא היתה טעימה בכלל, זה ממש לא דומה לטעם השוקו של היום. מדי חודש נכנסה אחות בית הספר ובדקה לכל אחד את הראש אם יש כינים. גם רופאת שיניים הייתה והיא בדקה בכיתות הגבוהות את מצב השיניים, ואם היה צורך בטיפול הוא נעשה בחדר הטיפולים בבית הספר.

בכיתה ה' התחלנו ללמוד אנגלית ובכיתה ז'-ח' למדנו גם שיעורי תזונה וחקלאות. בשיעורי תזונה היו לכל תלמיד שלוש פעמים בשנה יום מרוכז במטבח וחדר אוכל של בית הספר. באותו יום כמובן לא לומדים בכיתה ומשלימים את החומר יותר מאוחר (חדר האוכל היה לארוחות צהריים רק לילדי אמהות עובדות) ביום המרוכז בישלנו את הארוחה, למדנו על מרכיבי התבשיל, הגשנו את האוכל לשולחנות ולבסוף הדחנו את הכלים ביד.

שיעורי חקלאות היו כארבע שעות רצופות פעם בחודש. לשיעור החקלאות נסענו באוטובוס מיוחד למשק בכפר גלים ליד חיפה. למדנו לגדל ירקות שזה כולל להכין ערוגה לזרוע/לשתול ולטפל עד שהירק מוכן לקטיף. ברור שהיה קטיף, הרשו לנו לקחת את היבול הביתה.

אחר הצהריים שיחקנו כל הילדים בחוץ או בטיילת, במשחקים כמו חמש אבנים, 1-2-3 דג מלוח, קלאס, קפיצה על חבל, בלורות (ג'ולות). לי היו גם בלורות טובות שנקראו "ראסיות". לפעמים שיחקנו כמה חברים בבית בדומינו, מלחמה בקלפים, ריכוז (מונופול של היום). כשהלכנו לחברים לא הודענו מראש. באותה תקופה לא היו טלפונים בשכונה. בית הספר היסודי היה מכיתה א' עד כיתה ח'. לא היתה תלבושת אחידה, רק בתיכון הייתה חובה תלבושת אחידה אבל לא היה סמל לבית הספר.

חפץ מיוחד העובר במשפחה: מקל מגולף

המקל הוא משנת 1945, קיבלתי אותו מאימא שלי (סבתא רבתא של נועם). אמי עברה את השואה בגטאות ובמחנות השמדה, שהאחרון היה  אושוויץ, לשם נשלחה בשנת 1944. היא שרדה את אושוויץ ושוחררה להחלמה בשוודיה. במהלך השהות בשוודיה היא קיבלה מקל מגולף שעליו חרוטים באותיות לטיניות פרטים מהעבר שלה: "יוגוסלביה (ארץ לידה), סנטה (עיר לידה), סלמון (שם משפחה), רוזי'צה-רבקה (שם פרטי), באיה (גטו בהונגריה), סגד (גטו בהונגריה), אושוויץ (מחנה השמדה), לובק (עיר אחרי השחרור), באד-רבורג (עיר נופש אחרי השחרור), הלסינבורג 24/7/1945 (עיר בשבדיה ותאריך גילוף המקל)". אחרי ההחלמה בשבדיה אמי חזרה לעיר הולדתה ביוגוסלביה ולקחה איתה את המקל.

המקל המגולף מהווה עבורי חיבור לתקופת השואה שאמי עברה, תקופה שלא הרבתה לדבר עליה. הרבה שאלות מאותה תקופה נוראה נשארו פתוחות. מאורעות שלא רצתה לשתף אותם עמי ובוודאי לא עם נכדיה. בין היתר, השתדלה להעלים ולזרוק כל דבר שיזכיר לה את העבר, למרות שהזכרונות רדפו אותה עד סוף ימיה.

המקל המגולף של סבתא רבתא

את המקל הזה לא זרקה והוא יישאר זכרון לדורות הבאים. כל אחד מהמשפחה שיראה את המקל המגולף יכול להתחבר קצת לתקופת השואה הקשה שעברה אמי.

חיבור לנוף

אני גדלתי בחיפה על הר הכרמל ברחוב יפה נוף 70, בצריף שלימים נהרס ועל שטחו נבנה מלון דן כרמל. מביתי – הצריף, נפתח כל הנוף של חיפה והמפרץ, הנמל, הים, מקדש הבהאים. מצדו האחר של הבית היו חורשות אורנים ופרחים. כל הנוף הזה מחבר אותי עד היום לאהבת הים, לחורשות עצים, לטיולים בטבע. כל הדירות בחיפה שגרתי בהן וגם הדירה בה אני מתגוררת כיום קרובות לים או שרואים מהן חלקים נרחבים מהעיר.

הזוית האישית

נועם: ממש נהניתי מהעבודה שלנו ביחד, ללמוד מהעבר של המשפחה שלי ועל כל מיני חפצים מיוחדים (כמו המקל המגולף), על כל מיני סיפורים על העבר של המשפחה. ממש אהבתי את כל המפגשים וחיכיתי כל פעם למפגש הבא שיבוא. למרות שהמפגשים היו בזום זה עדיין היה ממש מהנה ומעניין. אני מאחל לך, סבתא, שתחיי עוד הרבה שנים ותהני מכולם.