מאגר סיפורי מורשת

שמי זלטה ברנדר, אני ילידת טשקנט שבאוזבקיסטן. ההורים שלי גרו בפולין בסנוק ופולין היא ארץ מאוד קרובה לגרמניה, ועברו לאסיה בעקבות כל האיסורים שהחליטו הגרמנים לאסור על היהודים, כל אלה הגיעו מאוד מהר לעיר שלנו. היו לנו חיים פשוטים וטובים עד שהתחילה מלחמת העולם השנייה. דוד שלי התגייס לפרטיזנים והפך להיות מפקד בזמן די קצר והוא היה אחראי לקבוצה של הפרטיזנים שהרסו מחסני נשק של נאצים ופוצצו רכבות מסע שסיפקו נשק לחיילים נאצים.

ההורים שלי והמעגל הקרוב שלנו הצליחו לברוח לאסיה והגיעו לטשקנט, למרות שרוב היהודים בעיר המקור שלנו הובאו למחנה ריכוז ונהרגו שם. היה לנו צד במשפחה שגרו בעיר אחרת, בקוצ'ין, ולא הצליחו לברוח כמונו לאסיה. הם התחבאו ביערות, בהרים, בשלג והגיעו ליוגסלביה, היו משפחות מקומיות שהחביאו אותם אבל כל הזמן הם היו צריכים להתחבא ולברוח מגרמנים. לבסוף הם שרדו את המלחמה ועל ארצה בשנת 1947 והפכו להיות חלוצים. בטשקנט התחלנו לעבוד במפעל תעופה שבנה מטוסים עבור הצבא על מנת להילחם בנאצים.

סבתא זלטה והוריה

האווירה בטשקנט הייתה מאוד ידידותית ליהודים למרות שמדובר במדינה מוסלמית, אך לעולם לא הייתה אנטישמיות והיהודים והאוזבקים המקומיים חיו כמו אחים. כמובן, בשל המלחמה הנוראית ההיא, היה הרבה חוסר באוכל, בבגדים ובהכל. בתקופה ההיא הגיעו מאות אלפי פליטים ממדינות אירופה. גרנו 20 אנשים בדירה קטנה של 2-3 חדרים, היה מאוד קשה ככה, אבל היינו מאושרים ובעיקר הילדים היו מלאי שמחה. והיום, תראו איזה מדינה חזקה ומהממת יש לנו. אם לא היו גם כל המריבות הפוליטיות האלה והיו עושים מעשים בדברים יותר חשובים מאשר לריב – אז בכלל, זו הייתה מדינה לתפארת.

עברו שנים ואני נולדתי, הלכתי לבתי ספר, אוניברסיטאות, חייתי חיים רגילים לגמרי. הכרתי חברים שאנחנו בקשר עד היום והיה לי חבר שהוא הכיר את בעלי ודרכו אנחנו הכרנו. היה לו מתפרה – אחת המפורסמות בעיר, וגם אבא של סבא הכיר אותנו. לאט לאט הכרנו. את יודעת אני הייתי אז בת 27, כבר לא כל כך צעירה, וסבא שלך היה כבר בן 30. אז יצאנו פעם אחת, יצאנו לעיר אכלנו גלידה. כך יצאנו במשך שנה ואז הוא הציע לי נישואין במסעדה הנקראת 'אוזבקיסטן' והתחתנו. נולדו לנו שני ילדים שעלו לארץ והתגייסו לצה"ל וסיימו את התארים פה, בארץ. היה קשה, אפילו קשה מאוד. לנסוע אנחנו לא יכולנו, כי היו לנו את ההורים לנו שם ולא יכולנו לעזוב אותם אז נאלצנו להישאר בטשקנט והם יעלו לישראל. ובגלל זה התחלנו לעבוד בסכנות היהודית, כל העבודה עם הניירות ומסמכים. ואני פעם פעמיים בשנה הייתי טסה לפה לבקר אותם ואז גם אותכן, הנכדות שלי.

לפני שנה עשינו עלייה, אנחנו מאוד התגעגענו וכבר די נמאס מהמרחק הזה. עלינו על מטוס והגענו. כמובן, זה קשה לעלות לארץ חדשה, לא הכי מוכרת בשבילנו, שפה חדשה, בית חדש. לקח קצת זמן להתרגל אבל עכשיו הכל טוב. יש לנו שלוש נכדות מהממות ואנחנו גם קרובים עכשיו אליהן.

הזוית האישית

אילנה הנכדה המתעדת: מאוד נהניתי לעשות את התכנית הזו. יצא לי לדבר ולשמוע על נושאיים ואירועים שלא שמעתיעליהם  לפני כן. למדתי דברים חדשים על העבר של המשפחה ועוד כל כך הרבה דברים. הראיון וכל הרעיון של התכנית הזו קירב אפילו יותר ביני לבין הסבתות שלי. היה לי כיף להכין את סיפור התיעוד הזה, הוא ישמר להרבה זמן אצלי. כבר הרבה זמן רציתי לעשות מעין "עבודת שורשים" או חקר משפחתי, זו זכות ולעונג לעשות את זה בצורה כזאת. נהניתי מאוד.