מאגר סיפורי מורשת

במסגרת מפגש תכנית הקשר הרב דורי, התבקשנו להעלות סיפור. סבא מיכאל מצא לנכון לנצל את ההזדמנות הנפלאה לעשות סדר במידע אשר נמצא במשפחה ולהעלות בפעם הראשונה, בצורה מסודרת, מידע על השורשים של יובל מצד המשפחה של סבא מיכאל:

לאור שינויים בחוקים באוסטריה בשנים האחרונות, יובל, כמו אחיותיה רוני ולוטם וכמו גם אמן דנה, סבתא רונית, דודיה ובני דודיה, קיבלה, במקביל להיותה ישראלית, גם אזרחות אוסטרית. הסיבה לזכאות לאזרחות אוסטרית נובע מהיות יובל נינה לסבא-רבא ג'ו (יוסף) רענן אשר עלה מוינה, עיר הולדתו, לנהלל שבעמק יזרעאל, במסגרת עליות הנוער בשנת 1938 בהיותו בן 16.

לאחר קבלת האזרחות האוסטרית של רוב בני המשפחה בישראל ולאור שינויים בחוק הגרמני, בשנת 2020, החליט מיכאל לברר את האפשרות לקבל אזרחות גרמנית. על מנת להכין את הסיפור המשפחתי למשרד הפנים בגרמניה, התעמק מיכאל במסמכים אשר הוכנו בעבר על ידי אביו, צבי כרמי, נעזר בבנות דודות (האחת, ילידת גרמניה, דינה, כבת 90 והשנייה, רחל, אשר נולדה בישראל, בשנות ה-50), במסמכים ובאלבומים משפחתים אשר כולם נשארו בחזקתו. כך, במהלך שנת 2022, הכין סבא מיכאל, לראשונה, תיעוד מסודר, על בסיסי המידע אשר מצוי בידיו את הסיפורים בקשר למקור חיי משפחתו.

להלן, סיפורם של אנשים מהצד של אימא דנה, אשר כתוצאה מפעלם, כמו גם, פועלם במקביל של אנשים מהצד של אבא אור, נולדה יובל, בתאריך 28 במרץ 2012.

רקע היסטורי אשר הביא לעלית המשפחות מאירופה

משפחת אלקן מפולין: מינדל וזוסמן אלקן נולדו וחיו בעיר לודג' שבפולין. בשנת 1921 הם עלו עם שני ילדיהם, אניה הבכורה ובן-ציון, והשתקעו בעיר תל אביב, אשר הייתה בראשית התפתחותה. מינדל וזוסמן עלו ממניעים ציוניים. משפחתה של מינדל אלקן הייתה בעלת קונדיטוריות מצליחות בלודג'. זוסמן אלקן היה פרוון. בשנת 1934 בנו מינדל וזוסמן בניין בן שלוש קומות ברחוב שינקין 28 בתל אביב. הבניין היה ברשות היורשים, לרבות בבעלות מיכאל כרמי, עד לשנת 2011. שפת הדיבור היומי של מינדל וזוסמן אלקן (כמו העיתונים אשר קראו) הייתה יידיש. יחד עם זאת השיחות בביקורים משפחתיים היו בעברית.

לקוח מגוגל מפות

משפחת ויינברגר (כרמי) מגרמניה (המקור: פולין)

נחמיה ויינברגר נולד בשנת 1880 בבביצ'ה שבפולין, נשא לאשה את דינה רחל לבית לנדמן 1883-1925, אשר נפטרה ממחלת השחפת ואשר קבורה בבית קברות במינכן. בשנת 1914 היגרו דינה ונחמיה ויינברגר מהעיירה גורליצה שבפולין למינכן שבגרמניה, בגלל אנטישמיות גוברת בפולין, יחד עם בתם הבכורה וולקה (וילה) ובנם דיויד. בשנת 1920, לאחר חזרתו של נחמיה כשבוי מלחמה ברוסיה, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, נולד הרמן ויינברגר (צבי כרמי) במינכן שבגרמניה. לאחר מותה של דינה, עבר נחמיה עם הרמן בנו לברלין, בין היתר על מנת שהרמן יוכל להתארח אצל משפחות הדודים בברלין בסופי שבוע. בשנת 1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה ועל הילדים בבית הספר היה לעמוד במסדר בחצר בית הספר, להצדיע במוהל יד ולהלל בקול את הפיהרר היטלר. צבי, כמובן, סירב להשתתף ולכן הילדים ציירו על הלוח פרצוף וכתבו: "יהודי". הרמן חזר נסער הביתה והודיע לאביו שאינו חוזר עוד לבית הספר. כתוצאה מהמצב ובתוספת מניעים ציוניים אשר היו לנחמיה ויינברגר, היגרו נחמיה ויינברגר, בנו הרמן, יחד עם אשתו השנייה, בבהילות, לפלשתינה-ארץ ישראל, אשר הייתה באותה תקופה תחת שלטון המנדט הבריטי. כך, נחמיה ויינברגר הפך לראשונה בחייו לחקלאי והשתכן בפרדס-חנה אשר בשטחיה נטע פרדס תפוזים. חלקת הקרקע בפרדס חנה נשארה בבעלות המשפחה עד היום.

לקוח מגוגל מפות

סבתא-רבתא אסתר כרמי

אסתר נולדה, כאחות שלישית וקטנה לאניה ובן-ציון בתל-אביב ב- 20.1.1930.

בדומה לסבתא-רבתא אהובה, אסתר גדלה בתל אביב הקטנה. בתיכון, היא למדה במגמת פקידות בתיכון פיטמן:

לאסתר היו חברות רבות, והיא, יחד עם שתי חברות בשם אסתר (אחת מהן אסתר שלוש ממשפחת שלוש המפורסמת, ממקימי תל-אביב), היו "ידועניות" ("סלבס") תל אביביות.

אסתר וחברות בתל אביב

לאחר סיום בית הספר פיטמן, ואחר הקמת משטרת ישראל, אסתר התגייסה למשטרת ישראל ותפקידה היה פקידות:

במסגרת השירות במשטרה הכירה קצין משטרה צעיר בשם צבי כרמי:

לאחר זמן מה, בשנת 1951, בתקופת ימי הצנע, הם התחתנו:

צבי ואסתר ביום חתונתם

סבא- רבא זוסמן עזר לזוג הצעיר והם קנו דירת חדר בעלית גג של בית דירות ברחוב וייזל בתל אביב (כמה מאות מטרים מבניין גן-העיר). בהמשך, צבי היה זכאי לרכוש בית בשיכון-ותיקים ברמת גן, שכונת בתים צמודי קרקע אשר נבנתה עבור קציני משטרה בכירים ועבור עיתונאים. כך, הם עברו לביתם החדש ברחוב מוזס 14 (רחוב טללים לשעבר) ברמת גן.

בשנת 1965 משפחת כרמי עברה מרמת גן, לדירה בבניין רב קומות (עם מעלית!!!), קומה 11 עם נוף לים ולתל אביב!!! בשכונה חדשה של רבי קומות, אשר נבנתה מצפון לרמת אביב בשם "נווה-אביבים".

בשנות השבעים אסתר למדה אמנות באמייל ועובדת אצל חברתה, לוטה גיא, בגלריה "לים" ברחוב בן-יהודה. באותה תקופה "הכרמים" רכשו תמונות (רובן תלויות בדירת המשפחה אשר ברחוב רקנאטי 2 בתל אביב):

סבא-רבא צבי כרמי (הרמן ויינברגר)

הרמן ויינברגר נולד במינכן בגרמניה בתאריך 11.11.1920. כאשר הרמן היה בן ארבע, אמו, דינה, נפטרה משחפת. בשל מחלתה הממושכת, הרמן לא הטיב להכיר את אמו ולכן אחותו הבכורה, וילה  (אשר הייתה מבוגרת ממנו ב-17 שנים) הייתה בעלת משמעות סמכותית עבורו.

הרמן התחיל את לימודיו בבית ספר יהודי במינכן אך לאחר חודשיים ביקש ועבר לבית ספר רגיל.

בשלהי שנת 1933, בעקבות רדיפת היהודים, כפי שתואר בקשר למסדר בבית הספר בברלין, עלה הרמן עם אביו ועם גיטל, אשתו השנייה של אביו, לפלשתינה, ארץ-ישראל. אביו, נחמיה, כפי שסופר, הפך לחקלאי בפרדס-חנה.

בתקופה בה הגיע הרמן עם אביו לפרדס-חנה, היה בית הספר החקלאי בפרדס-חנה בתהליך בנייה. לכן, בחודשים הראשונים הרמן לא הלך לבית ספר, נשאר בבית ועזר לאביו. לאחר זמן מה, אחותו וילה, יחד עם בתה קלאודינה (דינה), אשר ברחו גם מגרמניה בגלל תחילת רדיפות יהודים, עלו לישראל והשתכנו בעיר חיפה. וילה נוכחה לדעת שאחיה הצעיר אינו לומד בית ספר וגם שלנחמיה אין מספיק כסף לממן לימודים פרטיים עבורו במקום אחר. וילה פנתה לדודים אשר נשארו בברלין שבגרמניה (אחיו של נחמיה) וביקשה סיוע כספי על מנת לממן להרמן לימודים בבית הספר החקלאי של תנועת "השומר הצעיר" אשר היה בקיבוץ משמר-העמק אשר נמצא במערב עמק יזרעאל. מידע על "השומר הצעיר" מוויקיפדיה: "השומר הצעיר היא תנועת הנוער הציונית הראשונה. התנועה הוקמה בשנת 1913 על ידי קבוצת נערים ונערות יהודים שביקשו למצוא דרך חדשה לחבריהם ולשאר בני עמם בגלות. התנועה פועלת במאות מוקדים בישראל וברחבי העולם, ומקיימת פעילות חינוכית שבסיס רעיונה הוא "תיקון אדם – תיקון עולם".. אחד המאפיינים הבולטים של תנועת "השומר הצעיר" הנה חילוניות."

הרמן ויינברגר נהנה מאוד מבית הספר, התבלט כספורטאי ורכש חברות וחברים רבים. בית הספר (בדומה לבית הספר בו למד סבא ג'ו רענן (קורט רייסמן באותה עת)) היה מיועד לילדי עליות הנוער ולא קיבל לשורותיו ילדים אשר לא היו חלק מעליית הנוער. לכן, הרמן ויינברגר התקבל לבית הספר תמורת תשלום. אבל, בשל מצוקת הדודים בגרמניה אשר נאלצו להתמודד עם רדיפות הנאצים עד שלבסוף רובם היגרו לארה"ב, המימון לבית הספר פסק מלהגיע. הנהלת בית הספר במשמר-העמק התכנסה והחליטה להמשיך את השתתפותו של הרמן כתלמיד, בשל המצב.

הרמן וייברגר – תמונות מבית הספר במשמר העמק

מתוך ויקיפדיה: "מלחמת העולם השנייה הייתה עימות צבאי עולמי, שנמשך בין השנים 1939–1945. המלחמה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית, מלחמת העולם השנייה הקיפה כמעט את כל העולם, כללה את גיוסם של מאות מיליוני בני אדם והובילה לכ-64.5 מיליון אבידות בנפש, יותר מבכל מלחמה אחרת[1]. כמעט כל מדינות העולם השתתפו במלחמה בצורה ישירה או עקיפה. המלחמה התחוללה באזורים נרחבים על פני כדור הארץ, יותר מבכל מלחמה אחרת: בסין, דרום-מזרח אסיה, המזרח התיכון, צפון ומרכז אפריקה, במזרח אירופה, בסקנדינביה, במערב אירופה, באיי האוקיינוס השקט ואיי יפן וכן בים – באוקיינוסים האטלנטי, השקט וההודי, בים התיכון, השחור והצפוני ואף באוקיינוס הקרח הצפוני. לחימה עזה התנהלה גם במרחבים האוויריים השונים. במהלך המלחמה נעשה השימוש הראשון והיחיד בנשק גרעיני למטרות צבאיות – הפצצת הערים היפניות הירושימה ונגסאקי."

במהלך מלחמת העולם השנייה, בה התרחשה השואה של העם היהודי, פלש הצבא הגרמני גם לצפון אפריקה. לכן, נוצר חשש שהנאצים יגיעו לארץ ישראל ויפעלו, כמו באירופה, להשמדת היהודים. הבריטים, אשר שלטו בפלשתינה (טרם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948) ביקשו מהיהודים בפלשתינה, להתגייס לטובת לחימה יחד עם הצבא הבריטי. כמו סבא-רבא (קורט רייסמן) ג'ו רענן אשר התגייס לחיל האוויר המלכותי (של בריטניה/ אנגליה) ושימש מקלען במפציץ של חיל האוויר המלכותי "The Royal Airforce" גם סבא-רבא הרמן ויינברגר התנדב ליחידת הנדסה במסגרת פלוגות "הבריגדה היהודית". במסגרת ההצלחה של "כוחות הברית" אשר כללו כ-60 מדינות בהובלת הצבא האמריקאי והצבא הבריטי, פלוגת ההנדסה בה שירת הרמן חצתה את הים התיכון, כחלק מכוחות הצבא הבריטי, מחופי לוב שבצפון אפריקה לדרום איטליה. פלוגת ההנדסה בה שירת הרמן, כסמל פלוגה, עסקה בפיצוץ גשרים, במטרה למנוע אספקה ו/או נסיגה של הצבא האיטלקי (אשר נלחם לצד הנאצים) והצבא הגרמני. הפלוגה פעלה בכל רחבי אירופה מדרום איטליה, צפונה לאוסטריה, בגרמניה, בצרפת, בבלגיה ובסוף גם בהולנד. במסגרת תנועותיו באירופה, מיד לאחר הבסת הצבא הנאצי, הרמן הצליח לבדוק את מצב הנכסים של בני המשפחה בברלין ולדווח להם על מצבם.

לאחר שחרורו, ומיד עם הקמת מדינת ישראל ולאחר ניסיון קצר ביותר (מספר ימים) בתחום הכבאות, התקבל הרמן לקורס קצינים ראשון, במסגרת הקמת משטרת ישראל. במסגרת גיוסו למשטרת ישראל, נדרש הרמן (כמו, במקביל, קורט רייסמן אשר הפך לג'ו (יוסף) רענן) וכמו כל מי שהצטרף לכוחות הביטחון של המדינה החדשה, לשנות את שמו לשם עברי. כך הפך הרמן ויינברגר לצבי כרמי.

באותה העת התגורר הרמן בחדר בבית אחותו וילה, בחיפה. לאחר סיום קורס הקצינים, הרמן מונה למפקד החקירות במחוז צפון (חיפה). במסגרת תפקידו, היה מגיע לדיונים בתל-אביב. במשרדי המטה הכללי של משטרת ישראל, פגש צבי כרמי את אסתר אלקן.

צבי ואסתר כרמי עברו, כפי שסופר, בדירת החדר על גג בניין ברחוב וייזל שבתל אביב, לשיכון וותיקים ברמת גן. בשכונה הקטנה, אשר קרובה למפל "שבע תחנות" שלאורך נחל הירקון וגם לגבעת-נפוליון התגוררו בכירי משטרת ישראל, בכירי מערכות העיתונים ודיפלומטים שונים.

לאחר זמן מה, התקבל צבי כרמי לתפקיד סגן מנהל חברת התרופות "איקאפרם" אשר הוקמה על ידי ד"ר איקלהיימר. בהמשך, מונה צבי למנכ"ל  החברה ואף הפך לבעל מניות בחברה. "איקאפרם" הייתה אחת מהחברות בישראל לצד "אסיה" (לימים "טבע"), "טבע", "אביק", "תרו" וחברות נוספות. בין היתר, צבי כרמי, כמנכ"ל "איקאפרם" הביא לייצור בישראל את ה"אקמול" ואת האנטיביוטיקה הראשונה "פניברין" מבריטניה / אנגליה. לימים, "איקאפרם" נמכרה ולאחר כמה גלגולים, נרכשה על ידי "טבע". לכן, "אקמול" מוכר כיום כתרופה של "טבע".

בתאריך 16.12.1953 נולד אודי (אהוד) נחמיה כרמי, וב- 8.3.1956 נולד מיכאל כרמי. בשנת 1965 עברו "הכרמים" מרמת גן ל"נווה-אביבים" כפי שסופר. בשנת 1973 "הכרמים" תכננו לעבור לבניין הראשון אשר הוקם ברמת אביב ג', ברחוב רקנאטי 2 ורכשו דירה, בשלב התכנון של הבניין, בקומה 11. אסתר כרמי לא זכתה לעבור לדירה החדשה, היות וכידוע, אסתר חלתה באותה שנה ונפטרה לאחר מחלה קשה בתאריך 18.2.1977.

בהמשך, לאחר שאסתר נפטרה, ולאחר שגם חדל מלכהן כמנכ"ל חברת "איקאפרם", התחתן צבי כרמי עם אילנה, אם לשלושה בנים. המשפחה החדשה עברה להתגורר בדירה שברחוב רקנאטי 2  בתל-אביב (שם מתגוררת עד ליום עריכת מסמך זה, אילנה).

צבי כרמי זכה לחתן את אודי ואת מיכאל (כידוע, עם רונית רענן) להכיר את נכדיו יונתן ויעל, דנה, טל וקרן.

צבי ואילנה עם יונתן, יעל, דנה, טל וקרן

סבא מיכאל כרמי

במרץ 1956 נולד מיכאל, לאסתר ולצבי כרמי, אח צעיר לאודי (אהוד נחמיה). מיכאל, כמו אודי, נולד באסותא בתל אביב וגדל תחילה בשיכון וותיקים ברמת גן.

מיכאל נולד לסבא-רבא צבי, מנכ"ל חברת התרופות איקאפרם אשר שכנה ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, בצמוד למפעל המיצים והשימורים "עסיס" (כיום מגדלי התאומים) ומול מפעל השוקולד והממתקים "עלית" (כיום מוקם במקום מגדל מגורים). מיכאל זוכר את ריח הגינות והשדות שהיו מסביב לשיכון הוותיקים ואזור "שבע תחנות" שבנחל הירקון, כמו גם שלושה סוגי ריח של סביבת העבודה של אביו, צבי: ריח של כימיקלים ב"איקפארם", ריח של קליפות פרי הדר ממפעל "עסיס" וריח השוקולד המפורסם (כפי שמופיע באחד השירים של "הכבש הששה עשר" שכתב יהונתן גפן, אביו של אביב גפן הזמר והיוצר) של מפעל "עלית".

מדי שבוע, אודי ומיכאל היו נוסעים לבקר את סבתם מינדל וסבם זוסמן אשר גרו ברחוב שינקין 28 בתל אביב. כאשר הביקור היה ביום חול אז האחים נסעו עם אימא אסתר בקו 19 או 21 של חברת האוטובוסים "דן" מרמת גן לתל אביב. אם הביקור היה בסוף שבוע (ימי שישי אחה"צ, בדרך כלל) אז כל משפחת כרמי הייתה נוסעת במכונית עם צבי.

מדי שנה, בחופש הגדול, נהגה משפחת כרמי לצאת לחופשה. היעדים הקבועים והמועדפים היו: בית ההבראה (מלון) בקיבוץ כפר גלעדי, בית ההבראה (מלון) בקיבוץ חניתה, מלון מיראמר במכמורת ופעם אחת גם במלון בקיסריה.

מלחמת ששת הימים – 5 ביוני 1967: בהיות של מיכאל בן 11 פרצה מלחמה. צבאות ערב, עיראק, ירדן וסוריה, בהובלת מצרים, תיכננו לכבוש את מדינת ישראל, 19 שנים לאחר עצמאותה. סיבת המלחמה הייתה לבטל את היותה של מדינת ישראל, כפי שנקבע בתוכנית החלוקה לחבל הארץ אשר פינו הבריטים עקב סיום תקופת המנדט, באמצעות הצבעה בישיבת ארגון האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947. השבועות שקדמו למלחמה (התקופה נקראה "ההמתנה") הייתה קשה ומאוד מלחיצה. המצרים שידרו ברדיו "קול הרעם מקהיר" אזהרות מפחידות לאזרחי ישראל. מיכאל, כמו שאר הילדים, התייחס ברצינות לנאמר. הכנת המקלטים, גיוס כללי של אנשי מילואים, הכנת הבתים להאפלה (על מנת שטייסי האויב לא יזהו נקודות אור בלילה), הדבקת חלונות, מילוי שקי חול להגנה על כניסות לבתים והכנת המקלטים (למי שהיה) גרמו למתח רב לילדים כמו גם למבוגרים. המלחמה נפתחה, ביוזמת ישראל, באמצעות מבצע "מוקד" של חיל האוויר הישראלי וכתוצאה מכך, תוך יום, ב-6.6.1967, למרות שהמלחמה המשיכה, כידוע, שישה ימים, המתח ירד והתחלף במעבר לאופוריה. כתוצאה ממלחמת ששת הימים, עם ישראל נכנס לאופוריה וזאת למרות שמצבה הכלכלי של ישראל, כמו מאז יום הקמתה ועד אז, היה קשה, ורמת החיים הממוצעת הייתה נמוכה.

מיכאל היה ילד מוביל חברתי והשקיע את עיקר זמנו בארגון אירועים ומסיבות. כאשר היה בן 12, למד לנגן על גיטרה והקים להקת פופ בשם "צבעי הקשת". מיכאל "פחות התעניין" או "פחות התאמץ" בכל הקשור ללימודים. מסיבה זו, מיכאל לא התקבל לתיכונים המובילים בתל אביב. מסיבה זו, מיכאל, כמו אודי, למד בתיכון פרטי "שלווה" (להבדיל מהתיכונים העירוניים או גימנסיה הרצליה, תיכון חדש או אליאנס, סבתא-רבתא רונית למדה באליאנס שברמת אביב). ראוי לציין שצוות ההוראה ב"שלווה", אשר היה בית ספר פרטי, היה מעולה ואחוזי הזכאים לבגרות היה גבוה במיוחד. מנהלת בית הספר, רחל בליימן, התגוררה גם בנווה-אביבים ומיכאל היה נוהג לקבל "טרמפ" לבית הספר (כחצי שעה נסיעה) ממנהלת בית הספר. במהלך ההתבגרות, מיכאל היה נציג בית הספר במועצת התלמידים של עיריית תל אביב. המועצה הייתה מתכנסת בבית מפעל הפיס לדיונים ולהחלטות, כגון, תוכן בפעילות "עיר הנוער", פעילות לנוער (בעיקר מסיבות ריקודים) אשר התקיימה בתקופת החופש הגדול במרכז הירידים שבצפון העיר תל אביב.

בתל אביב של שנות השבעים היה נהוג לארגן מסיבות בימי שישי בבתים פרטיים. במקביל, היו גם מסיבות ריקודים (דיסקו) בבתי נוער ובאולמות ספורט בבתי ספר. מוקד מסיבות מיוחד היה באולם הספורט של תיכון חדש שבתל אביב בו נהגו להופיע דני סנדרסון, אשר היה נגן בלהקה צבאית (להקת הנח"ל). המוסיקה הייתה מוסיקת פופ ורוק בינלאומיים של אותה תקופה.

גיל 16, נסיעה ראשונה לחו"ל – קיץ 1972. בשנים אלה, היה נהוג, למי שהיה יכול להרשות לעצמו מבחינה כלכלית, לשלוח ילדים לבית ספר של קיץ, ללימוד אנגלית באנגליה. מיכאל יצא לחודש לברייטון שבאנגליה והנסיעה כללה גם טיול להולנד בלגיה וצרפת.

מלחמת יום הכיפורים: בתאריך 6 באוקטובר 1973, שבת, יום כיפור, פרצה מלחמה. אודי, אשר שירת כחייל נח"ל בגדוד 50 של הצנחנים, הוצב מספר ימים לפני כן במוצב ברמת הגולן ולא ידענו מה גורלו. צבי שכב על הספה בסלון ולא זז עד שלאחר מספר ימים התקבל טלפון אשר בישר שחיילי הגדוד חולצו על ידי מפקד הגדוד יה-יה (לימים האלוף יורם יאיר) ונמצאים במנוחה על חוף הכנרת, בסמוך לקיבוץ האון. צבי לקח את מיכאל הם נסעו יחד לראות את אודי. ההתקרבות לכנרת כללה שמיעת הדי פיצוצים, מראות של טילים נגד מטוסים מעל רמת הגולן ואמבולנסים שמפנים פצועים אשר חלפו כל הזמן מולנו. המלחמה הייתה קשה מאוד, החדשות רעות מאוד ומצב הרוח היה ונשאר בשפל לזמן ארוך. הייתה תחושה לאומית של כישלון ואשמה נוראית על כך שישראל "נרדמה באופוריה של מלחמת ששת הימים".

בתאריך 11.8.1974 התגייס מיכאל, מ.א. 2227786  לחיל השריון והוצב כתותחן טנק. האווירה שבתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, היציאה מ"החממה התל אביבית" לאחר מספר שנות אופוריה והבילויים (של התקופה טרם מלחמת יום הכיפורים), כמו גם המפגש עם מציאות של צבא משתקם לאחר מלחמה וגם מפגש לראשונה בחיים עם חיילים מחלקים אחרים של החברה הישראלית וממקומות אחרים בישראל (כגון פריפריה) השפיעו באופן משמעותי על מיכאל. ממצב של ילד/נער מפונק של "צפון תל אביב" הפך מיכאל לתותחן טנק בגדוד אשר היה ממוקם מערבית למעבר המתלה במדבר סיני, מרחק 11 שעות נסיעה באוטובוס, לא ממוזג, בטמפרטורה בגובה 35 מעלות, ללא יכולת קשר טלפוני (אלא אחת לכמה ימים) וחזרה הבייתה לחופשות של יומיים מהצבא, אחת לשלושה שבועות. מיכאל התקדם לקורס מפקדי טנקים אותו סיים כחניך מצטיין, המשיך לקורס קציני טנקים ושירת זמן ממושך כקצין וכמפקד מטווח חיל השריון אשר היה סמוך לבסיס צאלים שבנגב. לאחר השחרור משירות סדיר והקבע אשר ארך כארבע שנים, המשיך מיכאל להתייצב לשרות מילואים לצורך פעולות בטחון שוטף ולצורך אימוני טנקים, עד להגיעו לגיל 43. מדי שנה שירת מיכאל במילואים כ-45 ימים, כפי שהיה נהוג בשנים אלה.

בשנת 1978, לקראת סיום שרות הקבע, חברו יחד רונית רענן ומיכאל, אשר גדלו יחד בנווה אביבים, הפכו לזוג ולמדו באוניברסיטת תל-אביב.

בתאריך 2.12.1979 הם התחתנו:

הם גידלו שלושה ילדים: אימא דנה אסתר, הדוד טל והדודה קרן:

עולם העבודה של מיכאל: כבוגר החוג לכלכלה באוניברסיטת תל אביב משנת 1981, החל מיכאל את דרכו ככלכלן "החברה המרכזית לייצור משקאות קלים" אשר מוכרת בשם המותג: "קוקה-קולה". במהרה הפך גם לעוזר מנכ"ל החברה ועסק גם בפיתוח מערכות שונות של החברה בתחומי התחבורה, משאבי האנוש (ניהול עובדים), מערך המכירות ועוד. לאחר מספר שנים, מיכאל ביקש להתקדם לתפקידי ניהול ולא להישאר רק בתפקידי מטה. לכן, מיכאל ניהל את אחד מסניפי המכירות וההפצה של החברה ולאחר מכן התפתח לתפקידי ניהול בכירים. מיכאל כיהן במשך כ-17 בתפקידי ניהול כללי (מנכ"ל) של החברות "מש-קר" (אשר מפעילה אלפי מכונות למכירת מוצרי מזון בכל רחבי המדינה), "נביעות", יצרנית המים המינרליים ולבסוף גם בתאגיד המחזור אל"ה.

הזוית האישית

יובל: קיבלנו משימה של העלאת סיפור ובפועל זכיתי ללמוד על עצמי. אני מאחלת לסבא אושר.

סבא מיכאל: תענוג לדעת שיובל ושאר המשפחה "צמאים" למידע על השורשים. מפגש תכנית הקשר הרב דורי נוצל להעלות את המידע באתר רשמי לעד, ותודה על כך. אני מאחל ליובל, נכדתי הבכורה: המשך פיתוח אישי לאישיות המיוחדת שלה.