מאגר סיפורי מורשת

שמי מאירה ילינק, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי, זהו סיפורי:

האבן של סבתא (החפץ המיוחד שלי)

לפני כארבע שנים, נסעתי לליטא כדי לסגור מעגל עם מקום הולדתה של אימא שלי. אמי באה מעיירה קטנה בשם: יסווה – הם קוראים לזה יסווניה, שהיא ליד קוב-ווילה.

נסעתי לליטא, ובעזרת מדריך נסענו לכמה מקומות. יש לומר שההרס שעשו הסובייטים בליטא גדול יותר מהחורבן שהביאו הנאצים על ליטא. כמעט לקראת הסוף הגענו ליסווה. חיכתה לנו קבלת פנים שם, יש בעיירה עמותה שעוסקת בתולדות העיירה ובתולדות היהודים בעיירה. הם אמרו לי שבמקום הצריף-בית של משפחת לווין (המשפחה של אימא שלי) שהיה בקרבת בית הכנסת שנמחק לגמרי – יש ציון של מגן דוד במקומו. אבל במקום הצריף עומדת עכשיו צרכניה. אחר כך הגיעו שלוש צעירות, כנראה עיתונאיות שהן חברות העמותה, ונתנו לי את האבן הזאת שעליה כתוב: "יסווניה" והיא מועטרת באבנים קטנות של ענבר שהוא הדבר החשוב ביותר בליטא, ממש מסמל את ליטא. במחשבה על האבן הגעתי למסקנה שבעצם זאת אבן ששמים על קבר וכאילו הן נתנו לי משהו לשים של משהו על הקבר בגלל העיירה. כיום בתקופה המודרנית אין אפילו יהודי אחד שישים אבן.

האבן של סבתא מאירה

השואה בליטא

ביקרתי גם בווילנה בגטו פונאר שהיה שם, וליד הגטו יש שטח די גדול מכוסה דשא, לידו מצבת זיכרון שעוד הוקמה בזמן הנשיא נבון שביקר שם. במקום הזה בפונאר חפרו בור גדול בתקופת הנאצים ואיני יודעת מי הרג – הנאצים או הליטאים – אבל לתוך הבור הושלכו גופות ההרוגים יהודים. כאשר הבור התמלא כיסו אותו בעפר ובאדמה.

בהרבה מדינות באירופה מקימים כפר ובו מקימים בתים מכל מיני אזורים של אותה מדינה – בתים עתיקים. ראיתי כאלה כפרים בגרמניה ובהולנד וגם בליטא: נסענו באותו כפר כי אמרו לי שאת הבית של משפחת לווין פירקו והקימו בכפר הזה. לאחר סיבובים רבים מצאנו את הבית, כי כתוב עליו "יסווניה". הוא היה סגור, כיום יש שם מסעדה. לפחות ראיתי מבחוץ את הבית שאימא שלי גרה בו בצעירותה.

המסע בליטא היה קשה נפשית, אבל הרגשתי שאני בכל זאת סוגרת מעגל.

המצור בירושלים

ברצוני לספר על תקופה קרה, על ימים של פחד. עם זאת, היו אלה ימים של אנושיות, של יחסים יפים בין שכנים, של עזרה הדדית.

גרנו בירושלים, ברחוב חבקוק, בבניין בן שלוש קומות. אנחנו גרנו בקומה השלישית, אלו היו הימים של מלחמת העצמאות, ירושלים הייתה במצור. האזור שלנו היה ליד שכונת שיח ג'ארח המדוברת היום. גרו שם ערבים, היו הרבה צלפים ערבים, היה מסוכן לגור בקומה השלישית. השכנים שגרו בקומת הקרקע הזמינו אותנו – את הוריי ואותי – לדירה שלהם למטה, עד יעבור זעם. למזלנו היה בחצר בור מים, כך היה בבתים רבים בירושלים ומכאן שבהתחלה היו לנו מים בבית, וכך חיינו כמה חודשים אצל השכנים. הייתה להם בת בגילי, נעשנו חברות טובות.

פעם ביקשתי שוקולד שהיה בארון בבית למעלה. אמי הסתכנה, עלתה למעלה, והנה רסיס פגז חדר דרך החלון ונפל על הספה שהחלה לבעור. איזה מזל – בזכות ה"ילדה המפונקת" ניצלה הדירה. בינתיים, נכנסנו אל משטר נוקשה של חלוקת מזון מים ונפט. אך שרדנו.

אני זוכרת שערב אחד התאספנו כל דיירי הבית, הגיעו שמועות שצבא הלגיון הירדני מתקרב לעבר אזורינו. אחת השכנות, גברת בן דוב, ידעה ערבית. מינינו אותה לראש קבוצת הבית, שתוכל לעמוד מול הערבים אם יתקרבו, הפחד היה גדול. זכור לי שבכל האזור היה תותח אחד שלנו. העבירו אותו מרחוב לרחוב וכל פעם ירו בו פעם אחת כדי לעשות רושם שיש לנו נשק רב.

תמונה אחת מאותם ימים לא אשכח. בהר הצופים הייתה מובלעת ישראלית. היו בה האוניברסיטה העברית ובית חולים הדסה. מדי שבועיים הייתה עולה להר שיירה של מכוניות עם רופאים, אחיות, כוחות עזר וגם אנשי אוניברסיטה, והאנשים שהיו במובלעת היו חוזרים עם אותם מכוניות לירושלים, כל זאת בחסות "שמירה" של חיילים בריטים. אנחנו היינו מעזים ועולים לגג לראות את השיירה עולה, והנה פעם אחת הערבים התקיפו את אחד האוטובוסים והעלו אותו באש. הנורא בכל המחזה הזה היה שהם רקדו ושרו סביב האוטובוס הבוער והשוטרים הבריטים לא עשו דבר. באוטובוס היו אנשי רפואה כגון: פרופסור, מנהל בית החולים הדסה ואנשי רוח ומדע. היה זה מחזה נורא.

הערבים לא הצליחו להתקדם לעבר השכונה, דרך בורמה נפרצה והמצב בירושלים הוטב במקצת. תקופה זו טבעה בה הרבה ערכים ביחס לאנשים ולסביבה ועוררה בי הרבה מחשבות.

עכשיו אספר קצת על עצמי והאיש שלי, סבא של גיא, שנפטר לפני שבע שנים (2015). גרנו בעומר ליד באר שבע, אישי עבד בחברת הברום בבאר שבע והיה מנהל הכספים של החברה. הוא עלה לארץ מסלובקיה, בשנת 1949, עם עליית הנוער. הוא היה בקיבוץ מענית, למד באוניברסיטה העברית בירושלים, התקבל לעבודה במפעלי ים המלח, ונשאר בחברת הברום עד לפרישתו.

אני נולדתי בירושלים, בת יחידה. אבי גם נולד בירושלים למשפחה חרדית מאוד, בצעירותו עזב את דרך החיים הזאת, ניסה להנהיג חברה מסורתית, ניסה להתקבל לאוניברסיטה אך לא קיבלו אותו כי לא ידע אנגלית ומתמטמטיקה. אמי עלתה לארץ מליטא בשנת 1933. לבדה חייה היו קשים אך היא קיבלה הכל בחיוך, וממנה למדתי זאת גם אני. בתחילה הם גרו ברחוב חבקוק, ובמאמץ רב קנו דירה במעונות עובדים א', מקום נפלא לגדול בו.

למדתי בגימנסיה העברית בירושלים, ובאוניברסיטה העברית. לאחר שירות מעניין בצבא, ולאחר שסיימתי את האוניברסיטה, לימדתי תנ"ך בגימנסיה הרצליה בתל אביב בהנאה רבה. עברנו לבאר שבע עקב עבודת אישי במפעלי ים המלח, ואחרי כן עברנו לעומר ליד באר שבע. ילדיי נולדו בבאר שבע, גדלו בעומר, הקימו משפחות: עידית, אמא של גיא, היא הבת הרביעית שלנו.

בבאר שבע עבדתי למעלה משלושים שנה במקיף א'. ברצוני לספר קצת על המקיף הזה: הגתה את רעיון בית ספר המקיף הגברת פועה מנצ'ל. היא הקימה את בית הספר המקיף ואת התפיסה של בית הספר המקיף הכולל מגמות עיוניות ומקצועיות, היא הייתה אישיות חינוכית למופת (גברת מנצ'ל) נוקשה ומאמינה בדרכה. לצערי הרעיון קרס, והמגמה השולטת היום היא תיכון כוללני. אני לימדתי תנ"ך מתוך אהבה ובעיקר הייתי מחנכת. עם פרישתי, לימדתי בכל מקום שהייתי בו שיעורי תנ"ך בהתנדבות, עד היום אני מלמדת תנ"ך בדיור מוגן, פה אני חייה.

תודה על הקשבתכם/ן.

הזוית האישית

גיא: סבתא, אני למדתי ממך המון עליי, על משפחתי, עלייך, על המון דברים. אני אפילו לא יכול לתאר כמה כיף היה לי ללמוד ממך, ולהנות איתך. אני מקווה שנמשיך עם עוד המון פרויקטים בסגנון.