מאגר סיפורי מורשת

שמי  יהודית קליינמן, נולדתי בשנת 1930 בעיירה טפליץ שבצכיה. הוריי הם דוד פורטן ובינה פורטן לבית ראוך. אני הבת השנייה שנולדה. לפניי נולד צבי ואחרי אח נוסף בשם ישראל. בשנת 1933 היטלר עלה לשילטון והמקום שגרנו בו בצכיה היה ליד הגבול הגרמני. בעיירה היו 'היטלר יוגנד' שאלו צעירים בתנועת נוער שהיו תחת השפעת היטלר והם אמרו: "חכו חכו, תיכף נעשה לכם שמח". אבא שלי, כששמע זאת, אמר שצריך עכשיו לחזור הביתה וכוונתו הייתה להגיע לארץ ישראל. בן דוד של אבא שלי בשם יעקב אדלשטיין, שלצערנו נרצח במחנה ההשמדה בטרזנשטט, עזר לנו לקבל סרטיפיקטים (אשרות). נפרדנו תחילה מהמשפחה המורחבת בצכיה, נסענו לפולין ומשם לרומניה. משם מנמל קונסטנצה בפולין עלינו על אוניית המעפילים "פולוניה".

מפת העלייה של המשפחה

בגיל 4 וחצי בפברואר 1935 הגעתי מצ'כיה לתל אביב. הגעתנו ארצה היתה במסגרת העלייה החמישית. התגוררנו כל המשפחה בדירה קטנה שכורה יחד עם קרובת משפחה נוספת. למדתי בתל אביב בגן ילדים ואחר כך בבית הספר בצפון תל אביב בשם גרץ. בגיל 13 עברתי ללמוד ב"משק הפועלות" בעיר פתח תקווה". שם יהודית הכירה חברות טובות והיא היתה איתן בקשר שנים רבות.

יהודית בת 4 וחצי על האונייה

זכרונות מהחיים בארץ

כשיהודית ומשפחתה עלו לארץ היה בית עולים בתל אביב אך הוא היה מלא ולכן העבירו אותם לבית עולים אחר ברחוב דיזנגוף. הם קיבלו מקום, בית קטן וריק, ללא שום דבר בתוכו. אביה הלך לקנות מזרנים כדי שתהיה להם אפשרות לישון.

התנאים היו קשים אך לאט לאט השתפרו. "המזון בארץ לא היה בשפע. הייתה הקצבה של מזון. אנחנו הילדים הלכנו ב-2:00 בלילה בתורנות להביא לחם שחילקו למשפחה, רבע כיכר לנפש. ב-1940 הגיעו לארץ משלוחי מזון מאוסטרליה. הגיע בשר ולפתנים ואפילו חמאה. החמאה שהגיעה היתה מקולקלת ועד היום אני לא מסוגלת לאכול חמאה. שלחו לנו בשר כבש אבל לא ידענו איך לבשל אותו. לא ידענו שצריך לעשות אותו רק על האש או בתנור. אימא בישלה אותו וכל הבית הסריח נורא".

זיכרון נוסף הוא שבשנת 1940 האיטלקים הפציצו את תל אביב. הם פגעו ברחוב פינסקר פינת טרומפלדור.

"בשנת 1943 אבא שלי קנה רדיו וכל השכנים באו לשמוע. אני זוכרת שפתחו בתל אביב את קולנוע "אסתר" והסרט הראשון היה "שלגיה ושבעת הגמדים". זו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לקולנוע לבד. בהמשך הלכתי גם עם ההורים לקולנוע מוגרבי ולקולנוע מגדלור שם הקרינו קומדיות ביידיש."

תקופת הבגרות

בגיל 14 עבדה יהודית אצל תופרת וכך גם למדה את התפירה שהפך למקצוע שלה ותחביב אהוב עליה במיוחד. היא הייתה תקופה ב"גורדוניה", תנועת נוער ציונית-חלוצית. בשנת 1948 בגיל 18 התגייסה לצבא ל"גדוד החברות", שמה הכירה חברים וחברות שהייתה איתם במהלך שירותה הצבאי. "הטירונות היתה בצריפין והשירות היה בתל אביב בגדוד החברות. אימא שלי ביקשה שלא אשרת רחוק מכיוון ששני האחים שלי היו בצבא. שמרנו על הגגות בתל אביב כדי להתריע מפני מטוסים מדינות שכנות". אחי הגדול צבי היה בהגנה ולאחר הקמת מדינת ישראל הועבר ליחידת שועלי שמשון. ישראל אחי הצעיר, בגיל  17 הלך לקיבוץ מנרה מטעם תנועת הנוער מחנות עולים ולאחר מכן גוייס לצה"ל.

נישואין

את משה בעלה הכירה במשחק קלפים. היא התחתנה בשנת 1952 בערב ל"ג בעומר ואחר הקימו משפחה, לימים נולדו הילדים, בר מצוות, צבא וחתונות. "בכל השנים בהסכמה בין שנינו, אני לא יצאתי לעבוד מחוץ לבית והקדשתי את הזמן לבית ולילדים". משה נפטר ויהודית נותרה אלמנה וחיה בבית שהם בנו בפרדס כץ.

יהודית ומשה ביום חתונתם

תחביבים

"תמיד ועד היום אהבתי לקרוא ספרים ולעשות עבודות יד מסוגים שונים ומגוונים. סריגה, תפירת פרטי לבוש, סריגת כיפות, הכנת שרשראות, עבודות מקליפות ועוד. בנוסף אני אוהבת לעבוד בגינה". יהודית מציינת שהתחביבים הללו עזרו לה להעביר את הזמן בתקופת הקורונה. "בזמן הסגר עשיתי מספר פרוייקטים כמו: רקמת סטים לנינים עם דוגמאות של בעלי חיים, לקראת ט"ו בשבט תפרתי סידרה של תותי שדה ופרחים מגרבי ניילון".

עבודה של יהודית 

חלום בתור נערה

בנערותה חלמה יהודית לטייל המון בכל מיני מקומות בארץ, להתקדם בתחום התפירה ולהנות עם חברים בכל מיני תנועות שיש בהם חברים. החלום הוגשם במלואו.

חפץ שעובר מדור לדור

כשהאם נפטרה, יהודית קיבלה פמוטות ובכל שבת היא מדליקה בהם את נרות השבת כפי שאמה עשתה זאת בחייה.

מסר לדור הצעיר

לאהוב אחד את השני לא תנאים, שתהיו בקשר חם ואוהב ותיפגשו אחד עם השני. בנוסף – לא לדבר לשון הרע.

הזוית האישית

ליאן וליאם: את יהודית הכרנו במסגרת תכנית הקשר הרב דורי במועדון תל גיבורים ודרכה למדנו שתחביבים הם דבר חשוב שיהיה לכל אדם. יהודית היא אישה עם כישרון רב בתחום האומנות וביתה מלא בעבודות שהיא עושה. יהודית ריגשה אותנו בסיפור חיים מרתק.