מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1982, בעת שאחי שהה בארצות הברית לרגל  עסקים, פנתה אליו אמי, לאה טופור, בשאלה יוצאת דופן שנשמעה לו מוזרה ולא מתאימה לאופיה המאופק והמסוגר בדרך כלל: "האם באמת אתה מכיר אותי? מה בעצם אתה יודע עלי, לאה לבית קרמש ועל בית אבי?". אחי, שהיה מוטרד באותה שעה בבעיות של פרנסה, קידום עסקיו ובגידול משפחה צעירה שכללה אז שני בנים קטנים בארץ זרה, לא שם לב לדבר והשיב בסתמיות משהו כמו: “ובכן את אימא שלי, גידלת אותי ואת אחי, את אוהבת אותנו ואת נכדייך״. למחרת הביאה לו אמי מעטפה חומה סגורה ואמרה לו: “כשיהיה לך זמן תקרא את מה שבפנים״. זה קרה רק כעבור כתשע שנים: אחי שנאלץ לחזור במהירות לטוסון אריזונה בעקבות איום של הריסת ביתו שם, נתקל במעטפה שהייתה מאוכסנת בתוך חדר ארונות. בטיסה חזרה לארץ, תוך דכדוך והרגשת רחמים עצמיים, החל לקרוא את התוכן וכך נפתח לפניו סיפור מרתק של סבל וייסורים אינסופיים משולב באומץ, תעוזה ועקשנות שהחל בהולדתה של אימא בשנת 1921 ונגמר עם העלייה לארץ בסוף שנת 1947.

לאה נולדה בעיירה שרפץ בפולין שנמצאת מרחק שעתיים נסיעה צפונית לוורשה הבירה. לאביה, שהיה תלמיד חכם, למרות עיסוקו הפרוזאי בבורסקאות היו אלה נישואים שניים, לאחר שהתאלמן מאשתו הראשונה ממנה היו לו חמישה ילדים. אשתו החדשה, רות או "רודה" ביידיש, הייתה "ייחס"-  נצר לשושלת רבנים מפוארת, נינה של הצדיק מצ'חנוב הרב רפאל לנדאו שמסורתו נשמרת עד עצם היום הזה דרך מוסדות הנצחה וכשרות.

באורח פלא לאה אמי נולדה לאמה כבת השניה לאחר הבכורה, מרים, בגיל 54 בלא כל האמצעים של הפרייה חוץ גופית שבהם משתמשים היום, שכמובן שלא היו קיימים אז. אימא מתארת ילדות מאושרת. היו אלה ימים של רווחה מסוימת ליהדות פולין ובכלל. מלחמת העולם הראשונה, המלחמה שהייתה אמורה לסיים את כל המלחמות, נסתיימה. הצהרת בלפור שהבטיחה הקמת בית לאומי ליהודים בפלסטינה הוכרזה בשנת 1918, בגרמניה שלטה אז רפובליקת ויימר ה"יהודית", ונראה היה שיהודים זכו סוף סוף להפוגה מרדיפות, פוגרומים וגירושים. אמי, למרות שגדלה בבית מסורתי, היתה מרדנית מטבעה ומגיל צעיר נמשכה לתיאוריות של סוציאליזם וקומוניזם. חתרנות זו לא נעלמה מעיניה של האחות הגדולה מרים, שהעבירה את האינפורמציה להוריה המודאגים. מה שאפיין את אמי הייתה סקרנותה ושאיפתה ללמוד דרך קריאת ספרים בכל הזדמנות, כולל יציאות לטבע תוך מפגש עם נוער בני גילה עם תחומי עניין דומים. אך כל זה החל להשתנות עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933, תוך התעכרות האוירה ושינוי המגמות בחברה שהתבטאו בתחילה בהאזנה לנאומיו של היטלר ברדיו. שינוי דרסטי חל כמובן עם תחילת מלחמת העולם השניה ופלישת הגרמנים לפולין. ההרעה ביחס ליהודים התבטא באיסור על כניסה לבתי עסק יהודים, כמובן היהודים נצטוו לענוד טלאי מזהה על השרוול, נאסר עליהם ללכת על המדרכות וחיילים נאצים התעללו ביהודים בעלי זקנים ע"י תלישתם. היהודים כונסו לתוך גטאות שבהם הוחזקו בתנאי צפיפות ורעב. מרים ולאה אמי נמלטו מהגטו כעבור חודש וברחו לרוסיה. האוכלוסייה ברוסיה, למרות התנאים הגרועים, הייתה אוהדת ותומכת יותר ליהודים לעומת הפולנים האנטישמים.

תנאי המחיה והעבודה היו קשים ומפרכים: 12 שעות עבודה ביום וקיום ברעב תמידי. חוסר הוודאות לגבי מצב ההורים שהושארו מאחור הציק לנערות, בנוסף לחדשות הרעות על התקדמות הגרמנים ונצחונותיהם ברוסיה. בשנת 1942 החל להסתמן מפנה עם בלימת הכוחות הכובשים בסטלינגרד וכניסת ארצות הברית למלחמה לצד בעלות הברית. בשנת 1945 נסתיימה מלחמת העולם השניה ורבים מהפליטים הפולנים ברוסיה החלו לחשוב על חזרה למחוזותיהם המקוריים. אמי, למרות הצקותיה של אחותה וחוסר ההתאמה ביניהן, המשיכה להיצמד למרים גם בעת חזרתן לפולין, שם למדו על גורלם המר של ההורים שנכחדו ברעב בגטו ורשה. העוינות של האוכלוסייה הפולנית אל היהודים לא השתנתה והאחיות מצאו את עצמן במחנות פליטים בגרמניה. אמי מצאה עבודה כמתרגמת וזכתה לפופולריות, כולל תשומת לב מצד מחזרים. מה שהיטה את הכף לטובת אבי היתה האופטימיות והחיוניות ששידר למרות הקדרות ושפל הרוח ששלטו בקרב הפליטים שאיבדו את משפחותיהם בשואה ומצבם העתידי היה בלתי ברור. הוריי נישאו בטקס מאולתר ומתוך מעורבות בתנועות ציוניות החלו לתכנן את עתידם. למרות המשיכה לאתרים בארצות הברית ויעדים אחרים, הוריי החליטו לעלות לארץ  מתוך הכרה שמשהו רע תמיד קרה ליהודים בשהייתם בין הגויים ומתוך הבנה מובנית שייעודם לחיות ולגדל את הדור הבא בארץ. ארגונים ציוניים עזרו להם בגיבוש התכנית לעלות ביניהם ההגנה, ארגון "בריחה "וארנ"ת.

משאית ראשונה יצאה באישון לילה ועליה המשלוח הראשון של פליטי המחנה שכללה ילדים ונשים הרות. יש לציין שעוד קודם לכן נערכה "סלקציה" בין הפליטים יושבי המחנה, על מנת לייעד רק את החזקים בגופם ובנפשם למסע המפרך שעמד לפני הנוסעים. המשאית הגיעה לפנות בוקר לנמל במרסיי בצרפת, שם הועמסו הנוסעים על ספינת שעשועים מיושנת ורעועה שנרכשה ע"י הג'וינט וההגנה, ספינה שהיתה מיועדת ל-450 נוסעים אך הועמסו עליה כ-4,500 נוסעים, כלומר פי עשרה. האונייה שנקראה "אקסודוס", כלומר יציאה,  בקושי התאימה להפלגה בים סוער. הרבה מהם סבלו ממחלת ים ובאוויר שרתה צחנת קיא. הנוסעים נדחקו למיטות רעועות של שלוש קומות ונאלצו להסתפק במזון מעופש שניתן במשורה, תוך אמונה שאוטוטו יגיעו לארץ המובטחת ולחוף מבטחים מחוז חפצם. עם התקרבותם לחיפה נצמדו אליהם שתי משחתות בריטיות שמנעו את עגינתם. רמקולים מחרישי אוזניים בשרו להם שאינם מורשים להיכנס לארץ ועליהם לחזור על עקבותיהם. לשם המחשת נחישותם של הבריטים החלו המשחתות לנגח את הספינה הרעועה ממילא ולמחוץ אותה ביניהן. כל זה לא פגע ברוחם של הפליטים שהחלו זורקים על החיילים הבריטים הקשוחים עגבניות וקופסאות שימורים, אלה לא נשארו חייבים והשיבו ביריות מכלי נשק אמיתיים ובזריקות רימונים מהם נהרגו לפחות חמישה מנוסעי האונייה.

ניתן לציין שרק משפחה אחת מכל הנוסעים נכנעה ללחץ וירדה מהספינה. המאבק ההירואי של פליטי השואה בצבא הבריטי האימתני שזה עתה ניצח במלחמת העולם השניה זכה להד תקשורתי בעיתונות העולם, שהחלה להתלוות למסע האמיץ ולכאורה חסר הסיכויים של האודים העשנים ומאבקם בנציגי האימפריה הבריטית. דעת הקהל בעולם החלה להזדהות עם מאבקם הנואש, מה שתרם רבות לתמיכה ברעיון הקמת בית לאומי ליהודים בפלסטינה ולסיום המנדט הבריטי. לעומת זאת קשיחותם ואכזריותם של החיילים הבריטים לא פסקה והפליטים הורדו בכוח מהספינה שהחלה להתפרק ולהתמלא במי-ים והם הועברו לשתי ספינות חלודות שבעבר שימשו להעברת אסירים בריטיים ממולדתם לאיי גלות אי שם באוקיאנוס השקט. בזאת החל מסע אינסופי שתכליתו לא נודעה במי הים התיכון. הנוסעים אוכסנו בתנאים לא תנאים על רצפת הבטון בבטן האוניות והוזנו במשורה במציות מעופשות ומתולעות ובמים. אמי, שהייתה כבר בהריון, נאלצה לעמוד שעות כדי לקבל דלי מים, והרחצה התבצעה בעירום על הסיפון בגלי הים הסוערים ששטפו את הספינה. הפליטים נכחו לדעת במהרה שהבריטים שיקרו להם וייעודה של ההפלגה לא היה קפריסין, נראה היה שהיא משוטטת במעגלים בים התיכון וכמעט הגיעה למיצר גילברטר. שם חזר על עצמו המאבק בין החיילים הבריטים הקשוחים והפליטים המסכנים, שלמרות השיט המפרך בים סרבו להתפנות ולרדת לחוף.

בילדותי

בעידוד ובעזרת ההגנה אימצו הפליטים זהות של תושבי פלסטינה וענו לחיילים ביידיש או בעברית, תוך שימוש בשמות של תושבי פלסטינה. לאחר טלטולים מייגעים של חודשים רבים בים והתנגדות אמיצה ונואשת נראה היה שמאבקם יחד עם המאמץ המשותף של הישוב הציוני ויהדות העולם נשא סוף סוף פרי. ביום כ"ט בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על הכרה במדינה יהודית שתקום בארץ ישראל ועל סיום המנדט הבריטי. עוד בטרם הועמסו הפליטים על ספינה חדשה ונוחה יותר לכיוון פלסטין גויס אבי זאב, שהיה חזק וכשיר למרות התלאות, לצבא העם. אמי, שהייתה בשלבים האחרונים של הריונה, נאלצה להתמודד לבדה עם ההסתגלות לארץ חדשה ללא משפחה תומכת ובתחושה של התנכרות מצד האוכלוסייה הותיקה שהתביישה ב"אודים" על כניעתם למכונת המלחמה הנאצית", ומתוך חוסר ידיעה ויחס סטריאוטיפי ראתה בהם "כבשים" שהלכו כצאן לטבח.

אני אחרי האקסודוס

אפילוג

אקסודוס נחתה בחופי חיפה בדצמבר שנת 1947. כחודשיים לאחר מכן, בתאריך 19.2.48 נולדתי בבית יולדות מנדטורי בבת גלים שבחיפה, שבינתיים נהרס. אבי שגויס לצה"ל, הצבא החדש שהוקם, הספיק להלחם על שחרור צפת. בינתיים אמי התמודדה לבדה עם התינוק הקטן שכמעט מת כתוצאה מדלקת אוזניים חריפה. בעזרת חברה שהכירה בפולין השתכנה בינתיים במלון פנורמה בחיפה – בניין מנדטורי שעדין עומד ליד מוזיאון אנה טיכו במרומי הכרמל. אבי, כשחזר, קיבל יחד עם בני עירו וילה ערבית נטושה בעכו – מבנה שעדין עומד ובו משוכן היום רבה הראשי של העיר עכו. כשחזר אבי מהשרות הצבאי החל במאבק הישרדות בעיר שאוכלסה בעולים חדשים חסרי אמצעים, בנוסף לאוכלוסייה הערבית שלא ברחה במלחמת השחרור ועמה היו יחסי דו קיום למופת (עדין נמצא ברשותי ארון הפטיפון הישן שנבנה באמנות שאין דומה לה היום ע"י נגר ערבי נוצרי מעכו). למרות ניסיונותיו לעבודה בשלושה סוגי עבודות, כולל חייטות שהייתה משלח ידו עוד מילדות, סוכן ביטוח של "הסנה" (חברה שנעלמה מהאופק הישראלי) ועוד עבודות מזדמנות כמו ניצב בסרט שהוסרט בעכו באותו זמן "אקסודוס" (בכיכובו של פול ניומן ואיב סנט לורן בביומו של אוטו פרמינגר), למרות כל המאמצים ההירואיים האלה – אבי לא הצליח לפרנס את משפחתו הקטנה, שבינתיים נוסף אליה אחי יעקב בתאריך 21.2.51,  בעיר הדלה.

אחי הקטן יעקב

לאחר מלחמת קדש, שממנה זכור לי אבי הנוסע באופניו לתחנת המשטרה המנדטורית בחוף עכו לברר את פשר רעם התותחים, שהתבררו כפגזיה של המשחתת המצרית "איברהים אל אוול", נאלצנו להעמיס כל תכולת הבית על משאית פתוחה שהגיעה לרמת גן, לבית מגוריה של אחות אמי, מרים. למחרת בבוקר מצא אבי עבודה כסניטר בבית החולים "הדסה" ברחוב בלפור תל אביב (מבנה שנהרס), מקום עבודה שבו החזיק עד ליציאתו לפנסיה כמנהל מרפאות חוץ בבית החולים איכילוב. (עדין שמור אצלי המפתח המוזהב שקיבל משלמה להט ראש העיר עם יציאתו לגמלאות). כמובן שאני ואחי, ככל הנערים המתבגרים, עשינו את המיטב למרר את חייו, אך הוא המשיך באופטימיות ואהבת החיים הבלתי מוסברת שלו, והתמיד לעבוד כעשרים שעות ביום כטכנאי רנטגן באיכולוב, כחייט קונפקציה של חליפות יוקרה בבדי צמר אפורים שהובאו מבריטניה (תוך כידי שירה של הסונטות של שוברט ופרקי חזנות אשכנזים) ולשמש כסוכן ביטוח של "מגדל". הוא אפילו הצליח לשיר במקהלת האופרה הישראלית (בהנהלתה של אדיס דה  פיליפ).

אימא, שבנוסף להיותה עקרת בית והמשיכה להזין אותנו במאכלים מזרח אירופיים כמו רגל קרושה, גפילטע פיש ואפילו מעיים ממולאים, אימצה מדי פעם תינוק שעליו שמרה כך שאמו תוכל ללכת לעבודה. זאת בנוסף על שיחות המרפסת שניהלה עם השכנה ממול, שבהן התפארה על ה"קינדרלך", כלומר עלינו, למרות המרורים שהאכלנו בהם אותה ואת אבי המסכן שבגיל צעיר יחסית של 69. בחג שמחת תורה בשנת 1984 נפטר אבי מדום לב. עם כל הסבל זכה אבי לראות את אחי ואותי מסיימים תיכון, את אחי מסיים לימודי הנדסה בטכניון, מצטרף לעתודה האקדמאית, מתחתן ומביא לו שני נכדים. אחי, שהקים עסק אלקטרוניקה המבוסס על אמצאותיו, העסיק את אבי לאחר שזה יצא לפנסיה.

בעיות לב ועודף משקל לא הצליחו לעכור את שמחת החיים של אבי, הוא המשיך ללגום אלכוהול למרות שפניו האדימו כל זמן ששתה. כשנפטר, אחי ואני הלכנו לתלות מודעות אבל בבית החולים איכילוב, מקום תעסוקתו האחרון, ולא יכלו העובדים להיזכר מיהו עד שמישהי ציינה: "טופור- זה שהיה מחייך תמיד".

אחי הקטן יעקב

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 3: ההר הוליד צנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

אריה טופור תרם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו כאן

איור: אריה טופור