מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי גדעון בקל או בקיצור –  גידי.  נולדתי ב29.6.1947 בנהלל.

על תאריך הלידה שלי יש סיפור מצחיק:  כשהייתי ילד אבא שלי החליט שאת תאריך הלידה שלי קשה לזכור, והחליט שמעכשיו נעגל, ותאריך הלידה שלי יהיה ה.30.6.1947 הכרתי את הסיפור אבל עד לא מזמן במשפחה, עדיין היו ספקות לגבי תאריך יום ההולדת האמתי שלי.

אמא שלי הייתה צברית ונולדה  בארץ  בנהלל להורים שהיו בין מייסדי נהלל,  ואבא שלי נולד ברומניה. בזכות הקשרים שהיו להוריו הוא קיבל סרטיפיקט ועלה על אונייה לארץ לבד בלי להודיע להורים שלו, ואז הוא כתב להם מכתב ארוך וסיפר להם הכל.

תקופת הנעורים שלי:

כשהייתי נער במושב, נהלל הייתה מקום ידוע ומרכזי בארץ, והיו לה קשרים עם תיאטרון "הבימה "המפורסם. כשהייתי ילד קטן שחקני "הבימה" היו באים במיוחד לנהלל להופיע, והשחקנים היו מתארחים אצל תושבי המושב. בחגיגות הארבעים לנהלל החליטו במושב לקיים חג גדול מאוד. הגיעו עד אלינו במאים גדולים מ"הבימה" כדי לביים את ההופעה. בחגיגות הארבעים הייתי נער צעיר  בן ארבע עשרה. החזרות היו ארוכות מאוד ונמשכו אל תוך הלילה, כי למרות שהבימאים האלו היו גדולים וידועים  ניהול החזרות היה לוקה בחסר. בתור נערים בשעות הלילה הארוכות והחזרות הארוכות היינו (הילדים) מתעייפים מאוד,  הבמה הייתה מכוסה בברזנטים ובלילות אני והילדים היינו נשכבים מתחת לברזנטים ונרדמים, עד שהיה מגיע תורנו להופיע בחזרה.

עוד זיכרון שיש לי מאותה תקופה הוא שיהונתן גפן, שהיה חברי ובן כיתתי, "ירש" את הצריף שבו גר סבו. הצריף הפך למקום מפגש ויהונתן גפן היה מארח אותנו בצריף, והיינו יושבים ושומעים "הביטלס" כי כבר אז יהונתן גפן הביא למושב את חיי הבוהמה. חוץ מזה היינו גם יושבים ושותים קפה ומעשנים,  ואחת "המטרות" שלנו הייתה למלא בקבוק גדול באפר סיגריות.

שירותי הצבאי והמילואים:

בזמן מלחמת יום הכיפורים שהייתה מלחמה גדולה וקשה, שירתי במילואים ביחידת מודיעין. בתקופה הזאת, לכל יחידה בצה"ל היה קוד כשהיו אומרים אותו ברדיו, כל החיילים היו יודעים שהם צריכים להגיע ליחידות שלהם. אני שכחתי את הקוד שהיה ליחידה שלי, ולכן לקח לי יום שלם להבין שאני צריך להתייצב ביחידה. בערב יום הכיפורים התקשרתי ליחידה כדי לברר האם אני צריך להגיע, וביחידה אמרו לי "תבוא". שאלתי איך מגיעים וענו לי: "יש מלחמה יהיו הרבה מכוניות שנוסעות למלחמה תגיע איתם". יצאתי לצומת הקרוב שם עצרה לי משאית צבאית. עליתי עליה, ומיד שמתי לב שהנהג נוהג במהירות מופרזת בסיבובים ובעליות בדרך. באמצע הדרך החלטתי שאני רוצה לרדת מהנסיעה המסוכנת, דפקתי עם הרגל על גב המושב של הנהג שיאט,  וקפצתי מהמשאית. משם אסף אותי אוטובוס שאסף חיילים להגיע למלחמה. משם שלחו אותי  לשדה התעופה לוד ואמרו לי "מישהו כבר יטיס אותך למלחמה". כחייל מודיעין נתנו לי עדיפות. נחתי ב"רפידים" ומשם שיירת זחל"מים איטית שהייתה בדרך למלחמה, לקחה אותי איתה  ליחידה שבה שירתי, שהופתעו מזה שהגעתי אבל גם שמחו. התפקיד שלי שם היה לאתר מכ"מים של האויב.  ביום השלישי למלחמה נכנסתי לחדר טלפרינטר– מקום שלא הייתי אמור להיות בו. היה שם מכשיר שהעביר הודעות טקסט מוצפנות, ועל המסך הופיע שוב ושוב המילה "משרוע, משרוע, משרוע" שהמשמעות של זה בעברית היא "תרגיל, תרגיל, תרגיל" מה שמראה שיחידת המודיעין עדיין הייתה מקובעת על המילה הזאת, למרות שבשלב הזה המלחמה הייתה בעיצומה.

החפץ המיוחד שלי:

בילדותה, אשתי רצתה מאוד  ללמוד נגינה בפסנתר. בקיבוץ של אותם ימים לא אפשרו לילדים להתפתח בצורה הזאת. הוצע לה ללמוד נגינה במנדולינה וזה מה שהיה.

משבגרה ועמדה על דעתה, החלה ללמוד ריקוד במסגרות שונות: בלהקה, ואף הייתה מורה למחול בעצמה. לימים התעורר בה רצון לנגן בפסנתר ואז נסעתי וקניתי לה פסנתר בחנות לפסנתרים בחיפה. פסנתר ביתי גרמני יפה למראה מגולף וגדול שאף היה בעברו פיאנולה.  אשתי , למדה שנה לנגן אצל מורה ידוע בסביבה. בזמן שלמדה היא הייתה בהריון עם בני, לימודי הנגינה החזיקו מעמד כשנה על אף שהיא התקדמה מאוד, אך עיקר העיסוק שלה היה במחול.

לימים כשדן (בני) היה ילד בן 4-5 הוא ניגש אל הפסנתר ולבדו באופן ספונטני התחיל לנגן, ומהר מאוד יצאו לו מנגינות. כשהיה בן שבע התחיל ללמוד גם הוא אצל אותו מורה. ואף הוא התקדם יפה מאוד. העסיקה אותנו השאלה –  האם שיעורי הפסנתר כשעוד היה  בבטן אימו הגבירו בו את היכולת המוזיקלית. כבר ארבעה חודשים לאחר שהתחיל ללמוד במסודר אצל המורה הוא הופיע בשיעור פתוח. גם הלימוד הזה נמשך בערך שנה, ובתום השנה אמר המורה "עכשיו תמצאו מישהו שילמד אותו תווים, מפני שהאנשים המוזיקליים האלה במקום ללמוד תווים ניגנו משמיעה, אחרי שהמורה ניגן להם את המנגינות". כשהפסיקו לנגן עליו לא הוצאנו את הפסנתר מהבית, והוא מחכה לנכד או נין שיחדש את נעוריו. ובינתיים הוא משמש כבמה להופעות, מקפצה לנכדים לקפוץ על כורסאות, מחזיק לקישוטים, ובכלל חלק חשוב בהווי הבית וארוחות השישי.

החלום שלי:

החלום שלי הוא לטייל עם חברים בשביל ישראל, בהתחלה אני וחברי התמדנו בטיולים, והיינו נפגשים הרבה בשבתות והולכים קטעים משביל ישראל נהניתי מהטיולים ומהחברה מאוד. אבל עם הזמן כל פעם מסיבה אחרת לא הצלחנו להתמיד ולממש את החלום. אני מקווה שנצליח לחדש את המסורת הנפלאה שלנו.

הזוית האישית

אור: נהניתי מאוד לעשות את הפרויקט והכרתי המון סיפורים חדשים על סבא.

סבא: נהניתי לראות את הנכדה שלי מתעניינת בסיפורים של המשפחה.