מאגר סיפורי מורשת

אירית גולדנברג בת אבנר ומלכה, נולדה ב- 17 באוגוסט, בשנת 1937 בעיר בוטושאן שנמצאת ברומניה. אמה הייתה עקרת בית ואביה היה חקלאי. לסבתי היו חמישה אחים כשהיא הצעירה מבניהם. בביתם הם דיברו ברומנית ויידיש.

במלחמת העולם השנייה, סבתי ומשפחתה גורשו מהעיר ונדדו בין הכפרים, בסביבת מגוריה של סבתי רוב האוכלוסייה הייתה יהודית. הם נהגו לחגוג ברומניה את החגים היהודים ולמדו בבית הספר יהודי. בשנת 1941, כשפלשו הגרמנים לרומניה, אביה של סבתי נלקח למחנה עבודה. אחיה נתן ואחותה הדסה עלו לארץ דרך עליית הנוער, האונייה הגיעה לחיפה, נתפסה על ידי הבריטים ונשלחה לקפריסין. במשך שנתיים אחיה שהו בקפריסין ובעזרת סירות הצליחו להגיע ארצה.

בגיל 13 וחצי, סבתי עלתה ארצה עם הוריה וכל רכושם נשאר ברומניה. לאחר מכן כל המשפחה אוחדה עם אחיה. בהגיעם לעתלית, נשלחו למחנה מעבר בפרדס חנה וחילקו אותם לאוהלים. בלילות היה קר מאוד ומספר פעמים האוהל עף. כשהאנגלים היו מחליטים להפציץ את האיזור, ברחו האנשים שהתגוררו שם לתעלות שחפרו, היא מספרת שמי שהספיק להגיע אל התעלות נשאר בחיים והשאר נפצעו או נהרגו. הם קיבלו ארוחה אחת ביום שכללה לבן ופרוסת לחם שחור ומנה אחת כזו הייתה צריכה לספק משפחה שלמה.

סבתי נשלחה ללמוד בקיבוץ שדה נחמיה, בקיבוץ התגוררה שנתיים וחזרה לביתה בפרדס חנה בעצב רב, היא אומרת: "בכיתי, לא רציתי לעזוב כשגרתי בקיבוץ, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אור מול עיניי". אך היא הייתה מחוייבת לחזור לעזור למשפחתה ולאמה החולה. לאחר שבוע הגיעו אחיה של אמה לבקר אותה ואת שאר משפחתם, אך היא כבר הייתה איננה. כאב גדול היה במשפחה.

לאחר שחזרה הביתה, סבתי למדה פקידות ועזרה בפרנסת הבית ובצעירותה עבדה סבתי בענף הטקסטיל. בסביבות גיל ה-20 הכירה סבתי את סבי משה ז"ל דרך חברה משותפת, הוריו של סבי גרו ביפו ובאחד הימים סבתי וחברתה נסעו לתל אביב ליום קניות והתארחו בבית משפחתו של סבי. בשנייה הראשונה שראו סבי וסבתי אחד את השנייה, התאהבו. היא סיפרה שזו הייתה ממש "אהבה ממבט ראשון". בנוסף, סבתי מצאה חן גם בעיניי הוריו. כעבור ארבע שנים, בשנת 1962, נישאו סבתי וסבי. בשנת 1967 ב-26 באוגוסט נולד בנם הבכור (אחיה של אמי) ושמו אופיר.

ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, בה גוייסו כל גדודי המילואים ובהם גם סבי שהיה צנחן. לאחר שנולדה גם אמי, עברה סבתי לעבוד במשען, היא טיפלה בקשישים שבעצמם היו ניצולי שואה ואת חלקם עוד זכרה מעלייתם לארץ, היא מספרת שאהבה לשמוע גם על הסיפורים שלהם ועל מה שעבר עליהם בעת מלחמת העולם במדינות שונות באירופה. שם עבדה 33 שנים עד צאתה לגמלאות בגיל 68.

מאז ומתמיד אני וסבתי היינו קשורות אחת לשנייה, בלידתי היא ישנה בבית החולים ביחד עם אמי, גם כשנאסר עליה. לאחר שנולדתי סבתי נשארה לגור אצלנו על מנת לעזור לאמי בגידולי ובנוסף גילתה כי היא מוכשרת מאוד בסריגה, עד היום היא מראה לנו את התיקים והצעיפים שסרגה. היא אומרת: "הסריגה הוא המקום בו יכולתי לממש את כל היצירתיות שבי".

כיום סבתי היא אלמנה, הדבר שהיא הכי אוהבת זה שהנכדים שלה שתמיד דואגים לבוא לבקר בסופי שבוע ולהתקשר לדרוש לשלומה. הדבר שהכי מרגש אותה הוא לראות איך משפחה קטנה של שני ילדים הפכה למשפחה גדולה עם ילדים מצליחים ונכדים שאותה אוהבים. מדי פעם במהלך היום היא נזכרת בסיפורה ומשתפת את ריגשותיה ביומן אותו התחילה לכתוב עוד בגיל 12.

הזוית האישית

נעה הנכדה המתעדת: סבתי מספרת שנהנתה מאוד לקחת  חלק בתכנית זו ולחלוק את סיפורה ואת רגשותיה. גם אני נהניתי לשמוע את סיפורה של סבתי, לשמוע את הכאב שלה, השמחה שלה, ההתרגשות שלה והכי חשוב – למדתי להעריך כל דבר שיש לנו כיום. לסיכום, סבתי מוסרת לדור הצעיר: תמשיכו לחלום בגדול, תנצלו את המשאבים שיש לכם וכך תוכלו לעשות כל מה שתרצו ויותר מזה.