מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה וייס. נולדתי בעיר ארנקולם שבהודו. אני הבת השלישית במשפחה בת שישה ילדים. אבי היה עורך דין ואמי למדה בקולג'.

עם הקמת המדינה בשנת 1948, אבי – שהיה ראש קהילת יהודי קוצ'ין – דחף ויזם לעליית כל הקהילה לישראל. הגענו בשנת 1956 למחנה עולים ליד חיפה שנקרא 'שער עלייה'. גרנו באוהלים  במשך שנה, התנאים היו קשים.

המעבר מארץ טרופית חמה לתנאי הקור שהיו במעברה היה קשה. לא הכרנו את האוכל הישראלי, כמו חלבה וזיתים, הכל היה שונה. לאחר כשנה, בהתערבות של נשיא המדינה מר יצחק בן צבי, אבי קיבל עבודה בירושלים כפקיד במכס ועברנו לגור בקטמון ג בדירת בגודל 47 מטר מרובע.

הזיכרון הראשון שלי מירושלים היה ערימות של שלג בכל מקום. בדירה היה לנו רק תנור נפט של פרידמן ופרימוס. גרנו בשכונה שהיו בה שכנים מכל העדות. כילדים נקלטנו במהירות בשכונה ולמדנו את השפה העברית מהר. בשכונה בה גרנו היו חיי חברה מאוד פעילים. נהגנו לשחק ברחוב במשחקים רבים כמו: מחניים הקטן, שבע אבנים, קפיצה על חבל, הקפות ועוד.

בתקופתנו לא הייתה טלוויזיה ולכן בילינו עם החברים שעות מרובות בחוץ. למדתי בבית הספר היסודי "קושט" ואני זוכרת לטובה את המורים שלי שנתנו לי בסיס טוב ללמידה בהמשך. לאחר שעברתי בהצלחה את מבחן "הסקר" התקבלתי לבית הספר הדתי "מעלה". שם השתלבתי בהצלחה הן בלימודים והן מבחינה חברתית ועד היום אני בקשר עם חברותיי מהתיכון.

לאחר סיום התיכון התגייסתי לצבא. יש לציין שלמרות שהייתי פטורה מגיוס מכיוון שלמדתי בתיכון דתי, ביטלתי את ההצהרה והתגייסתי. להפתעתי הרבה הוריי היו מאוד גאים בי ותמכו בצעד שעשיתי. שירתי בסיירת מטכ"ל כפקידה. זה היה שירות משמעותי והרגשתי שעצם השירות בצבא היה סגירת מעגל ציונית משפחתית ואישית.

הזוית האישית

סבתא ריקי: היה לי כיף להיות עם אריאל ולספר על הילדות שלי. עבורי זאת הייתה הזדמנות כדי לשתף אותה בסיפור המשפחתי.

אריאל: שמחתי לשמוע על הסיפור המשפחתי של סבתי, זו הייתה הזדמנות מיוחדת ואני שמחה על כך.