מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המעבר ממרוקו לקיבוץ אפיקים

פתיחת תכנית הקשר הרב דורי
מפגש לסיום התוכנית
סיפור החיים של דינה פינצי - העלייה ממרוקו והמעבר לחיים בקיבוץ

שמי דינה פינצי, נולדתי בעיר מרקש במרוקו. אני הבת הצעירה מתוך שבעה ילדים. אבי היה נשוי והתאלמן והיו להם שלושה ילדים. אחר כך הוא הכיר את אימא שלי והם נישאו והביאו לעולם יחד עוד ארבעה ילדים.

אמי הייתה עקרת בית היא ידעה קרוא וכתוב ואבא היה משכיל יותר עבד כמנהל חשבונות בבנק. מספרים שכשנולדתי הייתי מאוד קטנה ורזה, הרופאים אמרו להורי שאין סיכוי שאשרוד.

הבית במרקש היה בית שכור עם חמישה חדרים ושני פרוזדורים גדולים, מטבח ואמבטיה. במטבח בישלו על גזיה – פרימוס, אימא בישלה. ההורים שלי קיימו אורח חיים דתי, שמרנו על כשרות ואימא החליטה לא להכניס הביתה מוצרי חלב בכלל.

בשעות אחר הצהריים יצאנו לשחק במשחקי רחוב, קלאס, קפיצה על חבל. אהבנו להעלות לגג ביתנו. אהבתי לאסוף חתיכות בדים ולשחק איתם. אני זוכרת שפעם אחת קיבלתי במתנה בובה אמיתית והיא הייתה כל כך יפה שאימא שלי שמה אותה בוויטרינה לקישוט ולא נתנה לי לשחק איתה. מול הדירה שלנו היה בית כנסת ואני זוכרת שבימי כיפור המתפללים נהגו לבוא אלינו הביתה בין התפילות.

במרוקו למדתי בבית ספר אליאנס בכיתה עם בנות בלבד. דיברנו בבית בצרפתית וגם הלימודים היו בצרפתית.

בשנות ה- 50 הייתה אוירה שהערבים רודפים את היהודים במרוקו, היהודים לא הרגישו בטוחים. היינו אמורים לעלות לישראל שלוש שנים קודם, אבל מאחר ובארץ היו פרעות ההורים החליטו לדחות את הנסיעה.

העלייה וההסתגלות לחיים בבקיבוץ אפיקים

בשנת 1956 עלינו לארץ, ממרקש נסענו לקזבלנקה ושם היינו במחנה במשך שלושה שבועות, אחר כך עברנו לעוד מחנה בצרפת בעיר מרסיי שם חיכינו לתורנו במשך עוד שישה שבועות.

עלינו לארץ באונייה בשם נגבה. בארץ קיבל אותנו בעלה של אחותי הגדולה, הם עלו לארץ לפנינו וגרו בקיבוץ אפיקים. בקיבוץ אפיקים היו בעיקר יוצאי רוסיה ועולים מיוגוסלביה. אני זוכרת שקיבלו אותי יפה, לא הייתה בכלל אפליה עדתית. כשעליתי לארץ הייתי בת אחת עשרה, לא דיברתי עברית.

כשהגענו לקיבוץ בקיץ הייתי קצת עם ההורים ומיד אחר כך השתלבתי בבית הילדים. בקיבוצים, אז הייתה נהוגה שיטת החינוך של לינה משותפת, לא ישנו עם ההורים שלנו, ישנו בבתי ילדים ונוער. בבוקר למדנו בביה"ס והיינו מגיעים לכמה שעות אחר הצהריים לבית ההורים ובלילה חזרנו לישון בבית הילדים. הייתה מדריכת לילה שהשגיחה עלינו. אני לא זוכרת את הלינה המשותפת כחוויה טראומטית. הכיתה שלי הייתה של 40 תלמידים, חילקו אותנו לשתי קבוצות.

אני זוכרת את חגיגת בת המצווה שלנו, חגגו לכל השכבה ביחד וכל ילד למד פיסקה מפרשת השבוע, לפני כן לא חגגו לי ימי הולדת אף פעם בקיבוץ זו הייתה הפעם הראשונה שחגגתי. בסוף כיתה ח' עברנו לגור במגורים של הנוער כינו את הצריפים שלנו הפרוור הירוק, בית עם חדרים ואולם גדול ששימש כחדר אוכל. בכיתה יא' קיבלנו חדר לכל שניים.

בגדים קיבלנו מהמחסן בקיבוץ, לא הייתה לנו בחירה, הייתה הקצבה לכל אחד. אני לא אשכח שבכיתה י', נתנו לנו פעם אחת לבחור מכנסיים וחולצה, כל יום שישי הסתובבתי עם המכנסיים והחולצה הצהובה החדשים. בתיכון למדנו בבי"ס האזורי בעמק הירדן "בית ירח", ביה"ס של הקיבוץ המאוחד.

מכיתה ח' היינו צריכים לעבוד. בהתחלה אני עבדתי בפינת חי. למדתי חמישה ימים ויום אחד עבדתי. אני רציתי לעבוד ברפת בחליבה. בכיתה י' התחלתי לעבוד ברפת ושם כעבור כמה שנים הכרתי את סבא.

בצבא שירתי כפקידה בחיל הים. אחרי שנה החלטנו להינשא ועזבתי את הצבא. החתונה נערכה בקיבוץ עם עוד ארבעה זוגות – הייתה חתונה משותפת לכולנו.  בקיבוץ כשרצינו לצאת לטייל או לסידורים היה נהוג לפנות לסדרן הרכב שהיה משריין לנו רכב, הייתה כמות מוגבלת של רכבים. אחרי החתונה עבדתי במתפרה של הקיבוץ, למדתי במכללת רופין לגזור מכנסיים. אחר כך למדתי גם בשנקר והתקדמתי בתחום של גזירה.

אבא שלך נולד בסוף שנת 1965 ואחרי שנים שנים נולדה אסנת, היה ברור מההתחלה שהיא ילדה עם צרכים מיוחדים. עברנו תקופה קשה, הקיבוץ מאוד עזר לנו. עד גיל 11 הצלחנו להחזיק אותה בבית, קיבלנו ליווי של צוות מפילדלפיה, רופאים שעבדו עם הילדים החריגים בקיבוצים. שלוש שנים קיבלנו הדרכה, נסענו בשבתות אליהם, בנו לנו תכנית עבודה מסודרת. השקענו המון שעות בתכנית. בהמשך, אסנת עברה לגור במוסד. מירב נולדה שבע שנים אחרי אסנת.

בגיל 50 יצאנו לשנת חופש מהקיבוץ ואחרי שמצאתי עבודה טובה במפעל ולמדתי קורס תדמיתנות, זה מאוד קידם אותי והחלטנו סופית לעזוב את הקיבוץ ולגור בעפולה. עבדתי שם עד גיל 68. כיום אני בפנסיה ופיתחתי תחביבים: אני תופרת כריות, ארנקים ותיקים. אוהבת כל מה שקשור ליצירה.

הזוית האישית

סיפורה של דינה פינצי תועד ע"י שחה, במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי.

מילון

לינה משותפת
לינה משותפת הייתה שיטת חינוך וגידול ילדים, שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים בארץ ישראל עד שנות ה-80. בלינה המשותפת, ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. ברוב הקיבוצים המשיכו ללון במשותף עד ההתגייסות לצבא. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”ד“

הקשר הרב דורי