מאגר סיפורי מורשת

שמי דינה פינצי, נולדתי בעיר מרקש במרוקו, אני הבת הצעירה מתוך שבעה ילדים. אבי היה נשוי והתאלמן והיו להם שלושה ילדים. אח"כ הכיר את אימא ומאמי הינו ארבעה ילדים.

אמי הייתה עקרת בית היא ידעה קרוא וכתוב ואבא היה משכיל יותר עבד כמנהל חשבונות בבנק. מספרים שכשנולדתי הייתי מאוד קטנה ורזה, הרופאים אמרו להורי שאין סיכוי שאשרוד.

הבית במרקש היה בית שכור עם 5 חדרים, היו שני פרוזדורים גדולים, מטבח ואמבטיה. במטבח בישלו על גזיה, אימא בישלה. ההורים שלי קיימו אורח חיים דתי, שמרנו כשרות ואימא החליטה לא להכניס הביתה מוצרי חלב בכלל.

בשעות אחה"צ יצאנו לשחק במשחקי רחוב, קלאס, קפיצה על חבל. אהבנו להעלות לגג. אהבתי לאסוף חתיכות בדים ולשחק איתם. אני זוכרת שפעם אחת קיבלתי במתנה בובה אמיתית והיא הייתה כל כך יפה שאימא שלי שמה אותה בוויטרינה לקישוט ולא נתנה לי לשחק איתה. מול הדירה שלנו היה בית כנסת, וזוכרת שבימי כיפור המתפללים נהגו לבוא אלינו הביתה בין התפילות.

במרוקו למדתי בבית ספר אליאנס בכיתה עם בנות בלבד. דיברנו בבית בצרפתית וגם הלימודים היו בצרפתית.

בשנות ה- 50 הייתה אוירה שהערבים רודפים את היהודים במרוקו, היהודים לא הרגישו בטוחים. היינו אמורים לעלות  שלוש שנים קודם אבל מאחר ובארץ היו פרעות ההורים החליטו לדחות את הנסיעה.

העלייה לישראל וההסתגלות בה

בשנת 1956 עלינו לארץ , ממרקש נסענו לקזבלנקה ושם היינו במחנה במשך שלושה שבועות, אח"כ עברנו לעוד מחנה במרסיי שם חיכינו שישה שבועות.

עלינו לארץ באונייה בשם נגבה. בארץ קיבל אותנו בעלה של אחותי הגדולה שעלו לארץ לפנינו וגרו בקיבוץ אפיקים. כשעליתי לארץ הייתי בת 11, לא דיברתי עברית.

בקיבוץ אפיקים היו בעיקר יוצאי רוסיה עולים מיוגוסלביה. אני זוכרת שקיבלו אותי יפה, לא הייתה בכלל אפליה עדתית.

כשהגענו לקיבוץ בקיץ הייתי קצת עם ההורים ומיד אח"כ השתלבתי בבית הילדים. בקיבוץ לא ישנו עם ההורים שלנו, למדנו בביה"ס והיינו מגיעים לכמה שעות אחה"צ לבית ההורים ובלילה חזרנו לישון בבית הילדים. הייתה מדריכת לילה שהשגיחה עלינו .

אני לא זוכרת את הלינה המשותפת כחוויה טראומטית. הכיתה שלי הייתה של 40 תלמידים, חילקו אותנו לשתי קבוצות. אני זוכרת את חגיגת בת המצווה שלנו, חגגו לכל השכבה ביחד וכל ילד למד פיסקה מפרשת השבוע, לפני כן לא חגגו לי ימי הולדת אף פעם. בסוף כיתה ח' עברנו לגור במגורים של הנוער כינו את הצריפים הפרוור הירוק, בית עם חדרים ואולם גדול ששימש כחדר אוכל. בכיתה יא' קיבלנו חדר לכל שניים.

בגדים קיבלנו מהמחסן בקיבוץ, לא הייתה לנו בחירה. הייתה הקצבה לכל אחד. אני לא אשכח שבכיתה י' נתנו לנו פעם אחת לבחור מכנס וחולצה, כל יום שישי הסתובבתי עם המכנס והחולצה הצהובה.

בתיכון למדנו בבי"ס האזורי בעמק הירדן "בית ירח", ביה"ס של הקיבוץ המאוחד. מכיתה ח' היינו צריכים לעבוד. בהתחלה אני עבדתי בפינת חי. למדתי חמישה ימים ויום אחד עבדתי. אני רציתי לעבוד ברפת בחליבה. בכיתה י' התחלתי לעבוד ברפת ושם כעבור כמה שנים הכרתי את סבא.

בצבא שירתי כפקידה בחיל הים. אחרי שנה החלטנו להינשא ועזבתי את הצבא. החתונה נערכה בקיבוץ עם עוד ארבעה זוגות. בקיבוץ כשרצינו לצאת לטייל או לסידורים היה נהוג לפנות לסדרן הרכב שהיה משריין לנו רכב , הייתה כמות מוגבלת של רכבים. אחרי החתונה עבדתי במתפרה של הקיבוץ, למדתי במכללת רופין לגזור מכנסיים. אח"כ למדתי גם בשנקר והתקדמתי בתחום של גזירה.

אבא שלך נולד בסוף שנת 1965 ואחרי שלוש שנים נולדה אסנת. היה ברור מההתחלה שהיא ילדה עם צרכים מיוחדים. עברנו תקופה קשה, הקיבוץ מאוד עזר לנו. עד גיל 11 הצלחנו להחזיק אותה בבית, קיבלנו ליווי של צוות מפילדלפיה, רופאים שעבדו עם הילדים החריגים בקיבוצים. שלוש שנים קיבלנו הדרכה, נסענו בשבתות אליהם, בנו לנו תכנית עבודה מסודרת. השקענו המון שעות בתכנית. בהמשך היא עברה לגור במוסד. מירב נולדה שבע שנים אחרי אסנת.

בגיל 50 יצאנו לשנת חופש מהקיבוץ ואחרי שמצאתי עבודה טובה במפעל ולמדתי קורס תדמיתנות זה מאוד קידם אותי והחלטנו סופית לעזוב את הקיבוץ ולגור בעפולה. עבדתי שם עד גיל 68. כיום אני בפנסיה ופיתחתי תחביבים: אני תופרת כריות, ארנקים ותיקים. אוהבת כל מה שקשור ליצירה.

הזוית האישית

אני נהנתי לשמוע את הסיפורים של סבתא, שנפגשנו ישבנו כל המשפחה וקיבלתי הזדמנות לשמוע עוד סיפורים וחוויות גם של אבא שלי וגם של סבא שלי. אני מאחל לסבתא שלי עוד הרבה שנים של בריאות ושתמיד תראה דברים בצורה חיובית.