מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי מאיר הרמל. נולדתי בשנת 1953. הוריי – שמואל הרמל יליד 1911 ופירחה בלומה לבית שטיג ילידת 1920 – נולדו בכפר קטן בשם וורצקי באיזור אוסטרו-הונגריה, אזור אשר שוייך לפני מלחמת העולם השנייה לצ'כסלובקיה, והיום נמצא במערב אוקראינה ליד העיר מונקץ'.

לאחר המלחמה הוריי נפגשו שוב והתחתנו ב- 12.1945. אחי הבכור נולד בצ'כיה בתאריך 10.1946. הוריי עלו בתחילת 1947 ארצה ממזרח אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה ולפני מלחמת העצמאות, הם הגיעו עם אחי הבכור לקיבוץ גברעם.

אבי, שהיה פעיל בתנועת החלוץ עוד לפני מלחמת העולם השנייה, קיבל אישורי עליה לֶגָלית (חוקית) לארץ (סרטיפיקטים), והמשפחה הגיעה ישר לקיבוץ גברעם, שם היו להם מכרים מאותו אזור ואף קרובי משפחה. החיים בקיבוץ היו מאתגרים ולא קלים, כולל פינוי המשפחות במלחמת השחרור, אז רק הגברים נשארו להגן על הקיבוץ מפני הצבא המצרי.

בהמשך הייתה תקופת צנע בכל הארץ ובאופן יחסי, החיים בקיבוץ היו עם פחות בעיות כלכליות, אבל הוריי נחשבו ל"עולים חדשים" בהשוואה לוותיקי הקיבוץ… עם השוויון והשיתוף בקיבוץ הוריי הסתדרו לא רע, אני נולדתי בתאריך  8.1953, והייתי הילד ה"צבר" לזוג שורדי שואה ומלחמת עולם שניה.

בסתיו 1957, הוחלט באסיפת קיבוץ כי חייבים "לדחות" את יום כיפור כי חייבים לאסוף את היבול בשדות, והחברים יקבלו יום חופש חליפי בהמשך החודש. אבי לא היה יכול מצפונית להסכים עם החלטה זו וגמלה בליבו החלטה לעזוב את הקיבוץ ויהי מה.

כבר ב- 4.1958 (כשהייתי בן פחות מ 5), המשפחה עזבה את הקיבוץ ועברה לישוב שעדיין היה בשלביו הראשונים – שדרות. רוב הישוב היה מעברת צריפים (מעברת גבים דורות). בשדרות גדלתי כבן לאחת מקומץ משפחות "אשכנזים". תושבי שדרות באותה תקופה היו עולים ממספר ארצות: פרס, עיראק, מרוקו אלג'יר ותוניס – כור היתוך של הרבה גלויות במלוא מובן המילה. שדרות הייתה ביתם של הוריי מעזיבת הקיבוץ. אמי הייתה הגננת הראשונה בשדרות של ארגון אימהות עובדות, לימים נעמ"ת. אבי עבד במקורות והם נשארו לגור בשדרות לשארית חייהם.

אבי שמואל עם בני דרור

למרות שהוריי לא ניהלו אורח חיים דתי, הצביון היה של בית מסורתי על כל המשתמע מכך כמו רוב תושבי העיירה. "ההחלטה לדחות את יום כיפור" שהנו היום הקדוש לעם היהודי, הייתה סמלית וסימנה את הגבול שהוריי לא היו מוכנים לחצות, ולוותר על האמונה היהודית. הוריי שמרו על בית כשר כמו שרוב היהודים בכל הגלויות שמרו.

למרות שכולנו יהודים ויש דתיים ויש חילוניים, במגוון רחב, עבור הוריי, שורדי השואה שאיבדו את רוב משפחתם בשואה, ניצלו מהתופת ונרדפו באירופה כיהודים (ואבי אף למד בישיבה תיכונית במונקאץ') – מאורעות המלחמה והתייחסות העולם לרצח היהודים, הביאו אותם לא פעם לתהות היכן אלוהים, אך לא עד כדי איבוד אמונה והם לא יכלו לשאת את המחשבה שדווקא בארץ ישראל "ידחו" את יום כיפור בשל צרכים חומריים.

הזוית האישית

סבא מאיר: בילדותי גדלתי בקיבוץ, עם המעבר לשדרות גדלתי בעיירת פיתוח נחשפתי לעולם של עולים חדשים בעיירת הפיתוח, לקבל את האחר, להיות חשוף לתרבויות רבות ולסובלנות – הן בין אישית והן סובלנות דתית, ולהפיק את המירב מכל סיטואציה.

אלה: סבא רבא שלי לדעתי עשה את ההחלטה הנכונה.