מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתל אביב, בחורף שנת 1950. זה היה החורף הכי קר שהיה מאז שמדדו את הטמפרטורות ועד היום- ירד שלג בתל אביב. אחי אלי שהיה אז בן שש, הביא לי שלג למיטה כדי לשתף אותי בחוויה. השנים הראשונות של חיי עברו עלי בתל אביב, בחיק משפחתי – אבי – מרדכי, אמי – מלכה, ואחי – אלי.

כשהייתי בכיתה ב' חל מפנה חשוב ומשמעותי בחיי. באותה תקופה המדינה השתדלה לעודד אנשי עיר לעבור לגור במושבים, בדרך כלל בקרבת הגבול כדי לעבד את האדמה ולהתקשר לארץ בקשר רגשי. זאת הייתה התנועה שנקראה "מהעיר לכפר".

הוריי שהיו בוגרי תנועת נוער ציונית עוד מתקופת נעוריהם, שמחו מאוד על ההזדמנות שניתנה להם להגשמת חלומם- להתחבר לארץ ישראל, ולעבוד את אדמתה. וכך בשנת 1958 עזבנו את ביתנו בצפון תל אביב, ועברנו לגור במושב "שדה ורבורג".

במושב, היה לנו בית קטן, חם ונעים, מכניס אורחים, ושומר מסורת יהודית. הורי ניהלו משק חקלאי, שבו היו אפרוחים, תרנגולות, פרדס וירקות. זאת הייתה הגשמת החלום הציוני שלהם. החיים במושב והעבודה במשק החקלאי, היו לעיתים קשים ומעייפים מאוד. מאידך, היה בהם שיתוף פעולה בין שכנים ועזרה הדדית בהרבה מאוד תחומים.

כילדים, אחי ואני דמיינו את המעבר לכפר כמו שילדים מדמיינים אותו. חשבנו שתהיה לנו חצר גדולה עם בעלי חיים רבים, שלא נצטרך ללכת לבית הספר, ושנהיה חופשיים לעשות ככל רצוננו.

במציאות, ימים ספורים לאחר המעבר למושב, לקח אותי אבי לבית הספר היסודי במושב צופית- בית ספר אזורי לשלושה מושבים. בית הספר היה במרחק מספר קילומטרים מהבית. זאת הייתה הפתעה מוחלטת מבחינתי, אבל כאן התחיל פרק חדש בחיי.

המעבר למושב היה באמצע שנת הלימודים וכך גם לבית הספר, ילדי בית הספר קיבלו את הילדים החדשים שהגיעו במסגרת "מהעיר לכפר" מאוד יפה, ועזרו לנו להיקלט בחברה, בבית הספר, ובלימודים.

עד מהרה מצאתי את עצמי פעילה בוועדות בית הספר השונות, במועצת התלמידים, ובכל פעילות חברתית. החיים במושב זימנו לנו לא מעט אתגרים של שמירה על קשר עם חברים (בגלל המרחקים הגדולים), עזרה הדדית (הבאת שיעורים לילד חולה), ביקור חולים – (שוב בגלל המרחקים הגדולים), ואפילו קיום מפגשים חברתיים ומסיבות כיתה.

החיים במושב זימנו לנו אפשרויות של קירבה לטבע ולבעלי חיים, עזרה בעבודות המשק, ולמידה של פעולות חקלאיות. היו לנו מטלות שונות בבית ובמשק, כל אחד על פי גילו ויכולותיו. לעומת זאת היינו מאוד מאוד משוחררים מסכנות ומפחדים, לא הייתה לנו בעיה לחצות כביש, ולא היה לנו חשש מפני גניבות וגנבים – ישנו בבתים לא נעולים. האוכל שאכלנו היה בחלקו מתוצרת המשק שלנו או של שכנינו (חלב, ביצים, עופות, ירקות, ופירות).

מקור השם סבירוני:

סבא רבא חנוך גדל בעיירה ששמה סביר

סבתא רבתא נחמה גדלה בעיירה סרניי.

הקהילות הייהודיות בשתי העיירות הללו הושמדו בשואה.

הם החליטו להנציח את שמות העיירות מהן באו בשם משפחתם- סבירוני.

סיפורו של ספר שעלה לארץ ישראל – סיפרה של סבתא רבתא מלכה

פינת הרומנטיקה:

סבתא ג'קי וסבא זאביק

בהיותי כבת שבע עשרה, התקשתי בלימודי המתמטיקה. להורי הומלץ לפנות לסטודנט בשם זאב סבירוני, שלמד אז אווירונאוטיקה בטכניון, שישמש לי כמורה פרטי. משך כמה חודשים למדתי בעזרת זאב (לימים זאביק) מתמטיקה, ועברתי בהצלחה את המבחנים. לאחר המבחנים "שברנו דיסטנס", יצאנו, והפכנו לזוג. חלפו כשנתיים עד שנישאנו. במהלך השנים, הקמנו משפחה, נולדו לנו שתי בנות, וברבות השנים גם שתי נכדות, וכולנו חיים באושר ובאהבה עד עצם היום הזה (ומקווים להמשיך כך גם בימים הבאים).

סבתא רבתא מלכה וסבא רבא מרדכי – הוריה של סבתא ג'קי

בסוף שנות השלושים, היה מרדכי מדריך כריזמתי בתנועת נוער ציונית בארץ. היה לו קול ערב, וחניכה צעירה בשם מלכה הוקסמה כששר את השיר "מעל פסגת הר הצופים" לאחר תקופה של חיזורים וזוגיות, הם נישאו בחודש דצמבר 1941, הקימו משפחה ובה שני ילדים, המשפחה גרה בשנותיה הראשונות בתל אביב, ולאחר מכן עברה לגור במושב שדה ורבורג, במסגרת התנועה "מהעיר לכפר". במהלך השנים נולדו להם חמישה נכדים.

סבתא רבתא נחמה וסבא רבא חנוך – הוריו של סבא זאביק

חנוך ונחמה הכירו בשנת 1928 בגימנסיה העברית בליטא – חנוך היה תלמיד בכיתה הגבוהה ונחמה בכיתה הנמוכה. חנוך לימד את נחמה באופן פרטי ובסיום לימודיו נסע לברלין להמשך לימודיו. באותה עת נפרדו דרכיהם. באמצע שנות השלושים עלו נחמה וחנוך, כל אחד מהם בנפרד לישראל. הם נפגשו בארץ פעם נוספת, והיו לזוג. בראשית שנות הארבעים הם התחתנו, הקימו משפחה, נולדו להם שלושה ילדים, ואחר כך גם שלושה נכדים.

הזוית האישית

מאיה: היה לי מאוד כיף, מעניין, ומרתק לכתוב את הסיפור. למדתי המון על העבר של סבתי, ועל עברה של משפחתי.

סבתא גקי: הייתה זאת חוויה מרגשת ונעימה להעלות זיכונות מילדותי יחד עם נכדתי מאיה. עבדנו בשיתוף פעולה, צחקנו, התרגשנו ועשינו שטויות.