מאגר סיפורי מורשת

שמי לני גרוספלד, השנה אני משתתף בתוכנית הקשר הרב דורי, אני הנין של סבתא דליה כהן וזו הייתה עבורי זכות גדולה להקשיב לסיפוריה ולתעד חלק מהם.

סבתא דליה כהן מספרת

נולדתי בירושלים בשנת 1944 בבית החולים "הדסה" בהר הצופים, גם אמי נולדה בירושלים. יש לי אח אחד, שצעיר ממני בחמש שנים. הוא גר בקיבוץ ניר, וכרגע בגלל מלחמת "חרבות ברזל" הוא מפונה לראש פינה.

ילדותי בירושלים

ביליתי כמעט את כל ילדותי בעיר ירושלים. גרתי ברחוב יהודית בירושלים, וגם בעיר העתיקה. לאמי הייתה חנות בשוק "מחנה יהודה". סבתי (אימא של אבי) גרה בעיר העתיקה בירושלים, וזיכרון הילדות שלי הוא בסמטאות של העיר העתיקה. יום אחד ירדתי במדרגות בעיר העתיקה וראיתי מולה חמור, ומאוד נבהלתי, אני ממש זוכרת את זה עד היום.

דליה והוריה בשנת 1945 בעיר ירושלים

בתור ילדה אהבתי מאוד להתעמל, הייתי ספורטאית. התעמלתי ב"הפועל", ורקדתי בלט, ומגיל קטן מאוד גיליתי את האהבה שלי לציור, ובילדותי ציירתי הרבה. בילדותי הייתי "בתנועה המאוחדת", הייתי ילדה אהובה, היו לי תמיד הרבה חברות וכל מוצאי שבת הייתי נפגשת עם חברותיי והיינו הולכות ברגל עד ל"קן" של התנועה. הייתי הולכת המון ברגל,  באותה התקופה כשהייתי ילדה לא היה נהוג לנסוע במכונית, ובקושי היו מכוניות.

תקופת הבגרות

בגיל 14 רציתי מאוד לעבור לגור בקיבוץ, וכך עשיתי. עברתי מירושלים לקיבוץ מעגן מיכאל לגמרי לבדי. חייתי עם בני הקיבוץ והיה לי מאוד כיף והחוויה שלי מהקיבוץ מאוד חיובית.

היכרות, נישואים ובניית משפחה

בקיבוץ מעגן מיכאל הכרתי את שמעון בעלי, התחתנתי איתו בגיל צעיר מאוד, ולא התגייסתי לצבא. נכנסתי להריון וילדתי את ניבה, בתי הבכורה, בעיר חדרה. כשניבה הייתה בת ארבעה חודשים עברנו לגור באילת בעקבות עבודה חדשה של בעלי שמעון במכרות הנחושת בתמנע. אמרתי לבעלי שאני מוכנה לעבור לגור באילת רק לשנה אחת בלבד, לא רציתי לגור שם מכיוון שהיה שם מאוד חם, היה רק נוף של הרים וזו הייתה עיר קטנה מאוד שכולם הכירו את כולם. פגשתי  אישה שאמרה לי שלא כדאי לנו לגור באילת, מכיוון שאז רמת הלימודים בבתי הספר הייתה נמוכה לדברי אותה האישה. כאשר אימא שלי הגיעה לראות את ביתנו באילת, היא בכתה בגלל שהיא נבהלה מהמקום ומהשממה שהקיפה את המקום, ולא ידעה איך אצליח להסתדר שם.

באילת נולדו לי ולשמעון עוד שתי בנות נוספות, איילת ומיכל. נשארתי בבית לטפל ולגדל את בנותיי, ועבדתי שנה בגן ילדים כחונכת של ילד. בסופו של דבר, גרנו באילת 14 שנים וחסכנו כסף בזמן הזה. לאחר 14 שנים נסגרו מכרות הנחושת בהם שמעון עבד, קיבלנו סכום כסף מהפיצויים שאז נחשב להמון כסף, והחלטנו שאנחנו רוצים לעבור לגור במושב, ולא בעיר, וחיפשנו מושבים באזור של הגליל התחתון ועמק יזרעאל, רצינו לגור במקום בו נוכל ליהנות ולעבוד בחקלאות.

בסופו של דבר הגיענו לכפר קיש, באותה התקופה כפר קיש היה כפר לא מפותח בכלל, אפילו כבישים לא היו. קנינו משק עם רפת בכפר קיש, וישר נכנסנו לעניינים ולמדנו איך לחלוב פרות, כשבעלי היה במילואים אני ובתי היינו חולבות את הפרות והיה שכן שתמיד היה דופק לי על החלון בשלוש לפנות בוקר ואומר לי שכל הפרות ברחו מהרפת. הפרות היו מסתובבות בשדות התירס שהיו לי ולשמעון וזה היה לי מאוד קשה ולפעמים שאלתי את עצמי למה עשיתי את הצעד הזה ועזבתי את אילת.

כיום אני אימא לשלוש בנות: ניבה, איילת ומיכל, סבתא לתשעה נכדים, וסבתא רבתא לשישה נינים.

תחביבים

אני אוהבת מאוד לאפות וגם לצייר ומציירת עד היום ומציגה חלק מהציורים שלי בתערוכה של "דרום אדום" שמוצגת בכפר קיש. בביתו של לני יש מספר ציורים תלויים על הקיר שציירתי.

הזוית האישית

ליאור ולני: נהנינו מאוד להקשיב לסיפור חייה המרתק של סבתא דליה, היא אישה עם המון כוחות וכישרונות ומהווה עבורנו מודל לחיקוי. אנחנו שמחים שנפלה בחלקנו הזכות להיות חלק מתוכנית הקשר הרב דורי, להיחשף לסיפורים מעניינים ומעוררי השראה, ולהכיר טוב יותר את הסביבה והמשפחה של לני. אנו מאחלים לסבתא דליה בריאות ואושר ושתמשיך להפיץ את האור והשמחה שלה ולעשות מה שהיא אוהבת.

סבתא דליה: היה לי מאוד נחמד לשתף את ליאור ואת לני הנין שלי בסיפור האישי שלי, לא מובן מאליו. מאחלת המשך חונכות מועילה וטובה עם לני ממני באהבה.

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט חונכות פר"ח בגליל תחתון. הפרויקט בשיתוף פר"ח, מפעל הפיס, מרכז צעירים ואגף החינוך של מועצה אזורית גליל תחתון.