מאגר סיפורי מורשת

שמי איציק רז, נולדתי בראשון לציון בשנת 1942 וזה סיפורי: השנה היא 1956, ואני  בן 13 שנים, קצת אחרי בר המצווה שלי.  בשכונה שלנו בראשון לציון, עבר קיבוצניק, שמשפחתו גרה בשכונה שלנו. הוא ראה חבורת ילדים שמשחקת ברחוב, נעצר לשוחח איתנו והתחיל להסביר לנו מה זה קיבוץ כי לא ידענו כמעט כלום. הוא סיפר לנו על חיי הקיבוץ, על חיי השיתוף, על חשיבות הקיבוצים למדינה ולביטחונה. עשינו עליו רושם טוב ולדעתו התאמנו ללכת לקיבוץ. הוא חזר אלינו כעבור מספר ימים והסביר בהרחבה באיזה תנאים מתקבלים לקיבוץ ואיך חיים בקיבוץ. קיבלנו מידע על לימודים ועבודה וחיי חברה בקיבוץ.

ההורים שלי חשבו שאני צעיר מדי לעזוב את הבית ולכן ביקשו שאוותר על הרעיון ואלך מאוחר יותר לקיבוץ אבל שיהיה קיבוץ דתי, היות ואני מבית דתי. אך אני בכל זאת החלטתי שאני הולך לקיבוץ חילוני כנגד רצונה של המשפחה המורחבת. הוריי ניתקו איתי את הקשרים במשך כשנה. הם שלחו לקיבוץ רבנים גדולים וידועים כדי שישכנעו אותי לעבור לקיבוץ דתי אך הם לא הצליחו בכך.

התארגנו בקיבוץ כקבוצה ששמה גרעין אשל. בעזרת גוף ארצי שנקרא "עליית הנוער" ששלח אלפי נערים לקיבוצים ברחבי הארץ. אנשי עליית הנוער הסבירו לנו כיצד חיים בקיבוץ, ומהם התנאים שלנו.

מכיתה ח' ועד סיום התיכון הייתי בקיבוץ בית קמה. היו לנו מדריכים ומורים מהקיבוץ. הם לימדו אותנו את כל המקצועות ובשעות הערב היו לנו שיחות חברה. הייתה לנו מטפלת שדאגה לנו לביגוד, ניקיון ובריאות. גרנו בצריפי עץ ארבעה נערים בחדר, אכלנו בחדר האוכל של הקיבוץ שגם הוא היה צריף, היו לנו משפחות מאמצות שאירחו אותנו בשעות אחר הצהריים. בשנים אלו היה צנע במדינה וחילקו לנו אוכל בכמויות מעטות למשל ביצה קשה אחת חולקה לשני ילדים, כל סוגי האוכל הנוספים היו בהקצבה כגון בשר שקיבלנו רק פעם בשבוע. באותה תקופה כל משפחה במדינה קיבלה תלושי מזון לפי מספר הנפשות במשפחה. המשפחה שלי קיבלה את תלושי המזון שלי ולא הסכימה למסור אותם לקיבוץ.

בין הפעילויות שלנו עסקנו בספורט, משחקי חברה וטיולים בארץ ובאזור ובנוסף השתייכנו לתנועת "השומר הצעיר".

היו לנו פעולות מגוונות. כעבור שנה התחלתי להדריך בקיבוץ שובל. עשיתי לחניכים פעילויות רבות כמו משחקים, שיחות על חיי שיתוף, חיי הקיבוץ, שוויון בין בני האדם, עזרה הדדית וחינוך לערכים. בנוסף לכך יצאנו למחנות של התנועה פעמיים בשנה במסגרת ארצית. בהמשך נבחרתי להיות רכז הגרעין שלי בקיבוץ עד לסיום השירות הצבאי. סדר היום שלנו בקיבוץ כלל לימודים של כחמש שעות ביום ושלוש שעות עבודה בענפי הקיבוץ. עבדתי במטעים של הקיבוץ וגידלתי עצי תפוחים, אגסים, שזיפים וענבים ונשלחתי מטעם הקיבוץ ללימודי מטעים ואהבתי מאוד את העבודה הזאת.

באחד הימים תוך כדי עבודה בנכוש עשבים הרגשתי שרגליי נעות ימינה ושמאלה ולפתע ראיתי נחש צבעוני שמתרומם לכיוון הברכיים שלי, נתתי לו מכה חזקה עם הטורייה שהייתה לי ביד וחיסלתי אותו. הבאתי אותו לקיבוץ וכולם הופתעו כי אף פעם לא נתגלה באזור הקיבוץ נחש ארסי. מיד התקשרנו לרשות הטבע והגנים והם הגיעו במהירות לקיבוץ יחד עם עיתונאים שהופתעו מאוד לראות  נחש ארסי כזה באזור בית קמה. העיתונאים כתבו מאמר לעיתון שכותרתו הייתה "מזלו של איציק".

בקיבוץ לכל נערי חברת הנוער היו משפחות מאמצות שאליהם היינו באים כמעט כל יום בשעות אחר הצהריים, ואיתן בילינו. המשפחה שאימצה אותי הייתה משפחת ורדי. כשהייתי אצלם שיחקנו ביחד ועשיתי שיעורי בית אצלם, למדתי גם חשמל ותיקנתי מכשירי חשמל. משפחת ורדי הייתה משפחה חמה ואוהבת והרגשתי אצלם כמו בבית.

בכיתה י"ב מקובל לעשות בירורים אישיים לפני קבלת סמל בוגרים של השומר הצעיר. על כל חניך בתנועה היה דיון במשך כשעה. בדקנו האם הוא חבר טוב בתנועה? האם ירצה בהמשך להיות חבר קיבוץ? והאם יש לו ערכים שעליהם חונך בתנועה? ורק לאחר מכן הוחלט האם מגיע לו סמל בוגרים ואם יש לו יכולת לקיים את עשרת הדברות של התנועה.

מיד עם סיום כיתה י"ב התגייסנו כגרעין לחטיבת הנחל. חלק מאיתנו הלכו לתפקידי פיקוד. אבל אני שהייתי רכז הגרעין לא יכולתי ללכת לפיקוד. אחרי הטירונות הלכנו כגרעין לקיבוץ גבולות שם עבדנו בענפי הקיבוץ ועשינו שמירות בלילה. חלק מאיתנו הלכו לקורסים שונים בצבא. אני הלכתי לקורס חובשים קרביים ולקורס קשר. במהלך הקורס חליתי במחלת קדחת המערות שהייתה נחשבת אז למחלה מאוד קשה ומסוכנת. בצבא מחלה זו נחשבה כמחלה משמעתית. הצבא אסר על כניסה למערות ללא אישור מראש. כל מי שנכנס יחד איתי למערה חלה במחלה והגיע יחד איתי לבית החולים. שם קיבלנו טיפול מיידי מציל חיים. כאשר שוחררנו מבית החולים הצבא שפט אותנו וקיבלנו עונש מאסר לכמה שבועות ולא יכולנו להמשיך להיות חיילים קרביים. בסיום השירות הצבאי חזרתי לקיבוץ בית קמה. למדתי במדרשת רופין ריכוז ענף בקיבוץ וגידול מטעים ובעלי חיים והייתי מנהל ענף הלול בקיבוץ.

בשנת 1968 יצאתי לנופש רווקים בבית הבראה של הקיבוצים בנתניה. הייתי בן 26 ואז היה מקובל להתחתן מוקדם. רוב חברי הקבוצה שלי היו נשואים. באותו הנופש שמתי עין על זיוה, בחורה יפה ודקת גזרה. שמתי לב שגם היא פוזלת לכיווני לעיתים קרובות. פניתי לחברה שלה שתעזור לי ליצור קשר איתה ואז הצעתי לה חברות והיא נתנה לי תשובה חיובית. יצאנו באותו היום לטיול ברחבי נתניה וכבר אז חשבתי בליבי שהיא תהיה אשתי. היא הייתה נימוסית ויפה מאוד ואהבתי את נועם הליכותיה. חלקתי לה מחמאות לרוב וכנראה שכבשתי את ליבה. התחלנו לצאת יחד לבילויים וכעבור תקופה קצרה מאוד הזמנתי אותה לבית הוריי בראשון לציון. בני משפחתי קיבלו אותה מאוד יפה וכעבור שנה, בשנת 1969, התחתנו בראשון לציון.

החתונה הייתה דתית. את החופה ניהל הרב הראשי של ראשון לציון דויד הלוי. באותה תקופה היה מקובל שזוגות לאחר נישואיהם חיו תקופה ראשונה בקיבוץ של החתן ותקופה שנייה בקיבוץ של הכלה, ולאחר מכן הזוג היה מחליט באיזה קיבוץ להמשיך את החיים. החלטנו לגור בקיבוץ בית קמה. אני עבדתי בלול ואשתי זיוה עבדה במערכת החינוך. בשנת 1971 נולדה הבת שלנו יפעת  ובדיוק כשמלאו לה חצי שנה קרתה לנו תאונת דרכים שלא הייתה באשמתנו. יפעת נפצעה קל מאוד וזיווה נפצעה קשה בעיקר ברגליים ועברה ניתוח ברגל. לאחר הניתוח הייתה מרותקת למיטה בבית למשך כמה חודשים. בסיום ההחלמה החלטנו לנסות לגור במושב באר טוביה שם עבדתי בריכוז הלולים והמטעים ובשיווק התוצרת החקלאית ואשתי זיוה עבדה כמזכירה במושב. כעבור שנה פרצה מלחמת יום הכיפורים ואני גויסתי למשך כחצי שנה. זיווה הייתה בחודש התשיעי להריונה ושבוע לאחר שגויסתי היא ילדה את רענן ולאחר מכן היא חזרה לקיבוץ גלאון ומאז אנחנו גרים בקיבוץ.

בשנת 1977 נולדה הילה ובשנת 1985 נולד עידן וכיום גרים איתנו בקיבוץ גלאון יפעת, הילה ועידן. רענן בחר לחיות בקיבוץ גבעת חיים איחוד בו נולדה אשתו יסמין. היום כולנו חיים באושר ואושר ויש לנו 11 נכדים.

הזוית האישית

חווייתנו בקשר הרב דורי הייתה מאוד מהנה ועבודת הצוות שלנו השתפרה בהרבה. היינו רוצים לאחל אחד לשני הרבה הצלחה ואושר. סבא איציק: היתה לנו חוויה טובה שחיזקה את הקשר בינינו ואני בטוח שבעקבות המפגשים – הקשר בינינו יתחזק וישתפר מאוד.