מאגר סיפורי מורשת

לפני הנישאוים קראו לי אולה קריסטן קרו ואחרי הנישואים אולה הדר. נולדתי בדנמרק בגרנו בתאריך 1958114.

אני בת שנייה להורי, וכאשר התחילה הלידה, אבא הלך להביא חברה של המשפחה שגרה קרוב והייתה מיילדת, והיא ילדה את אמא שלי בבית שלנו.

לאמא שלי קראו לפני הנישואים ליז הוסום והיא נולדה בדנמרק בהרנינג בתאריך 19291118. לאבא שלי קראו הרי פרננדו קרו והוא נולד בדנמרק ביקאסט בתאריך 19271010.

בתקופת השואה, לא היינו כמו היהודים שפחדו והרגישו את זה אבל חיינו בתוך המלחמה. הנאצים כבשו את דנמרק ב-194049, הדנים לא שיתפו פעולה עם הנאצים, היתה מחתרת שחיבלה בדברים של הנאצים. משטרת דנמרק ניסתה להציל את היהודים. היהודים ברחו ממקומות אחרים והגיעו לדנמרק בשנות ה-30. כשהתחילו הרדיפות ורצו לגרש את היהודים מדנמרק היו חסרים הרבה דברים כמו: אוכל ועוד.  בלילה היה צריך להיות חושך, אסור היה להסתובב ברחובות בלילה, ברגע שיש חושך ישר נכנסים הביתה.

גדלתי בדנמרק עד גיל ארבע בגרנו. היה מקום נחמד גרנו בבניין קומות, היינו המון ילדים בשכונה, אחותי הייתה גדולה ממני בשלוש שנים ולא כל כך אהבה שיש לה אחות קטנה, תמיד הייתה צריכה לקחת אותי איתה לכל מקום.

אחר כך אבא שלי קיבל תפקיד בעירייה במחלקת הרווחה בהורשהולם. אחרי כמה שנים אבא שלי קיבל תפקיד יותר משמעותי בעירייה ושם הוא נשאר 25 שנים בתפקיד הזה.

כשהייתי בת 6, הייתה לנו תאונת דרכים קשה ששינתה את כל המשפחה. שני ההורים שלי נפצעו קשה, אני ואחותי נפצענו קל ובגלל שההורים נפצעו הם לא יכלו לטפל בנו. כל אחד היה בבית חולים אחר, אז אני ואחותי היינו בבית חולים 9 ימים עד שהסבים הגיעו ויכלו לטפל בנו. כשהסבים הגיעו הם לקחו אותי לבית חולים בקופנהגן, לאמא שלי. בתאונה אמא שלי איבדה את הזיכרון שלה וכשנכנסתי להגיד לה שלום עם סבא שלי היא לא ידעה מי אני.

למדתי בבית ספר יסודי בהורשהולם ואחר כך עברנו לוילה ברונגסטד ושם הלכתי לחטיבת הביניים עד כיתה י'. אחר כך המשכתי לללמוד עד יג' בגמנסיה.

בילדות היו לי מלא חברים, במקום שגרתי מגיל 4 עד גיל 11. זה היה כמו קיבוץ קטן.

בבית הספר לא היו לי חברים, אהבתי מאוד את הים ולהסתכל על חוות סוסים. וזה החמיר כשהלכתי לחטיבת הביניים. כשהגעתי לגמנסיה הכרתי יותר חברים לדוגמא את פנילה שאנחנו עדיין חברות עד היום. למדתי לתואר בכלכלה בקופנהגן שלוש שנים. היו לי הרבה חברים מהתואר.

אחרי התואר בכלכלה רציתי לטייל. אחותי שתמיד הייתה דמות מרכזית בחיים שלי, נסעה לישראל והתגוררה בירושלים. רציתי לבוא להיות אתה בארץ ולבלות אתה. הלכתי לאוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים, נרשמתי לקורס גאוגרפיה והיסטוריה שמיועד לסטודנטים מחו"ל ושם זה היה כיף. היו סטודנטים מכל העולם, וכמובן שהייתי עם אחותי וביליתי אתה. כשנגמר הקורס אמרתי שאני רוצה להישאר בישראל. הגיס שלי סיפר לי שהוא היה חייל בודד בקיבוץ רוחמה ואמר לי שממש כיף שם. נסעתי למשרד הקיבוצים הארצי. הם אמרו לי ללכת לתחנה המרכזית ולקחת אוטובוס ולבקש מהנהג להוריד אותי בצומת של קיבוץ רוחמה.

באותו זמן לא דברתי עברית ואמרתי לנהג באנגלית. אמרו לי שהנסיעה אמורה לקחת שעה ורבע והתחלנו לנסוע. נסענו כבר שעה ורבע והנהג לא אמר לי לרדת אז הלכתי לנהג ואמרתי לו מתי נגיע לצומת? הוא אמר לי שכבר עברנו את הצומת והוא שכח לאמר לי. הוא אמר לי שיוריד אותי פה ואני אחפש עוד אוטובוס. ירדתי ואני ממש לא ידעתי איפה אני והתחלתי לחפש טרמפים. אוטו של שני בחורים ישראליים לקחו אותי ואמרו שהם יודעים איפה הצומת של דורות-רוחמה. התחלנו לנסוע ופתאום היה פניה ימינה והבנתי שזו לא הדרך שאמרו לי. אמרתי להם שיורידו אותי איפה שאנחנו ואני כבר אסתדר.

עצרה משאית ואמרה שתגיע לצומת רוחמה ובאמת הורידה אותי בצומת אחרי סיבוב בשדרות. ראיתי משאית של תנובה והיא לקחה אותי עד למזכירות ברוחמה.

ראיתי מישהי ושאלתי אותה איך מגיעים למי שאחראי על המתנדבים בקיבוץ והיא שאלה אותי מאיפה הגעתי. אמרתי לה שהגעתי מדנמרק, היא התחילה לדבר איתי בדנית. התחלתי להתנדב ברוחמה והכרתי את רפי, יליד רחובות ובן להורים איטלקיים ניצולי שואה.

מהר מאוד הכרתי את רפי בקיבוץ, והיינו חברים. אחרי חצי שנה שהכרנו יצאנו לטיול מאיטליה דרך אירופה לאנגליה, סקוטלנד, והתחתנו ביום שישי ה-13 בדנמרק, במשרד, כי עוד לא התגיירתי אז מפני שלא התאפשר. מבחינת החוק, בתנו הבכורה ענת, נולדה 3 חודשים אחרי זה בדנמרק. כשענת הייתה בת 3 חודשים לקחנו אוטו וטיילנו אתה עד לאיטליה, דרך אירופה, לפגוש את סבתא רבתא של ענת ואת שאר המשפחה. משם המשכנו באוטו עד לרומא, שם החזרנו את האוטו וטסנו לישראל, וענת ואני היינו עולות חדשות. חזרנו לחיי הקיבוץ וברוחמה נולדו עוד שני ילדים וארבעה נכדים וכולם גרים בקיבוץ.

עכשיו אני פנסיונרית, בקיבוץ, עבדתי 25 שנה בהייטק במפעל קיבוצי, בתכנון מעגלים מודפסים. אחרי זה יצאתי להיות עצמאית בזה כמה שנים, עבדתי בבית.

עשיתי קורס למדריכי אופניים, פתחתי בית ספר לרכיבה לכל הגילאים בקיבוץ רוחמה.

בשנת 2017 מצאתי סיפור על חייל דני שנהרג מכוחות ה-אנז"ק שהם הכוחות של האוסטרלים שנלחמו ביחד עם הבריטים מול הגרמים ומשם התחלתי מחקר ואני מתעסקת במחקר עליו.

התחביבים שלי: ספורט, אני אוהבת לרכב על אופניים, אני אוהבת לרוץ, אירובי, טיולים לחו"ל. אני אוהבת לצייר בצבעי מים, אני תמיד התעסקתי ביצירות.

אני מאוד רוצה שהדור הצעיר ישמור את הסיפורים של הדור שלי, של אנשים מהשואה כי אני חושבת שמאוד חשוב שהילדים ידעו מה היה לדורות לפניהם.

יש משפט שאומר: אם אין לך עבר אז אין לך עתיד. אני מאוד רוצה שהדור של היום יהיה סבלני ומכיל.

הזוית האישית

יובל: היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפורים של סבתא, לדעת מה היה פעם במדינה, בקיבוץ. לדעת איפה סבתא גדלה. היה לי מאוד מעניין לכתוב את הסיפור של סבתא ומרגש לדעת שבזכותי הסיפור של סבתא ישמר לדורות הבאים. סבתא אולה: מאוד שמחתי לספר את הסיפור לנכדתי הבכורה. סיפורים שלנו מילדות רוב הזמן לא מוכרים, לא לילדינו ולא לנכדינו. חשוב לספר ואם אי אפשר לספר אז גם לכתוב. אחרת הכל נשכח. אני לפני כמה שנים כתבתי על הסיפור שלי, הוספתי צילומים של כל הדרך שלי. הסיפור שמור בקופסה אצלי בבית. אבל בינתיים אפשר לחלק סיפורים עם העולם.