מאגר סיפורי מורשת

שמי ליליאן שגב, נולדתי בשנת 1953 במרוקו להוריי, פרחה שתחיה לשנים רבות ואליהו (ז"ל) שטרית. אנחנו תשעה אחים במשפחה: חמש בנות וארבעה בנים. כיום אני בת 69.

הסיפור שלי מתחיל בעצם בעלייתנו לארץ. הייתי בת שמונה חודשים כאשר עליתי ממרוקו לארץ ישראל בשנת 1954. טסנו במטוס ממרוקו לצרפת, ולאחר מכן הפלגנו באונייה מצרפת לארץ. כאשר עלינו לארץ היינו רק הוריי, אני ואחי הבכור עמרם. הגענו ישר למעברה בקריית מלאכי. מסיפורים שסיפרו לי (הייתי קטנה ולא זכרתי) לא היו דירות במעברה. גרנו בצריפים מפח, היו לנו מיטות ברזל וישנו על מזרונים מקש. לא היו שירותים ונאלצנו לצעוד למקום מרכזי כדי להתפנות. היה צנע ועוני והחיים לא היו פשוטים. לאחר שנתיים במעברה עברנו לגור בעיר הגדולה – חיפה. אבא שלי ז"ל התעקש לעזוב את המעברה ועשה הכל כדי שזה יקרה. כל האחים שלו נשארו לגור בקרית מלאכי (עד היום) ורק אנחנו עברנו לחיפה.

אבי ז"ל היה חייט, הוא התקשה לפתוח עסק כי לא היה לו כסף ולכן התחיל לעבוד בדואר, הוא היה מחלק מכתבים. אמי הייתה עקרת בית וטיפלה בנו הילדים. אני זוכרת שלא היו לנו משחקים, היינו אוכלים משמשים, שומרים את החרצן ומשחקים גוגואים, היינו קופצים על גומי או משרטטים קלאס ואלה היו המשחקים שלנו. נעליים ובגדים היו קונים לנו רק פעמיים בשנה ורק בחגים. לבית הספר היו לנו רק שתי חליפות אותן היינו מכבסים ולובשים. כשהתבגרתי הייתי צריכה לעזור לאימא שלי בעבודות הבית ולטפל באחים שלי. אני זוכרת שלא יכולנו לקנות מה שרצינו בחנויות, הייתה לנו הקצבה של אוכל לפי מספר נפשות במשפחה. הייתי הולכת עם הוריי לצרכנייה ושם היינו מקבלים תלושים למזון. היו לי הרבה חששות לגבי הקליטה בארץ, הייתה תקופת צנע, לא הייתה עבודה, אבי עבד בעבודות שונות כדי להתפרנס. למרות הקושי והצנע היינו שמחים, מאושרים, עם הרבה חברים. שמחנו שהגענו לארץ הקודש – ארץ ישראל ותמיד הייתה לנו אמונה ותקווה. החגים והשבתות קיבלו משמעות אחרת כשהיינו בישראל, היינו מבקרים בבית הכנסת ושומעים את הפיוטים והשירים של אבי ז"ל שלימים נהיה חזן.

לאט לאט, למרות הקשיים הצלחנו להתקדם ולהיטמע בארץ, למדנו, התקבלנו לעבודות והצלחנו להקים בתים ומשפחות לתפארת. אני מאוד גאה במשפחה שהצלחתי להקים. את סבא שלך, מישל, הכרתי בשנת 1971, נישאנו אחרי תקופה קצרה של הכרות ומיד הוא הפך לבן בית אצלנו. נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים: קובי, קטי ועינב. סבא עבד כמסגר ואני עבדתי במגוון עבודות. עם השנים ניהלתי את מחלקת לבני נשים במשביר, שם עבדתי כ-25 שנים. יצאתי לפנסיה לפני שבע שנים. אני מאוד אוהבת לבשל ולאפות, לטפל בנכדים ולעשות הליכה. חשוב לי מאוד לשמר על המסורת והמנהגים מבית אבא ולשמור על אחדות המשפחה. אני נוהגת להדליק נרות שבת, לקיים בכל יום שישי ארוחת קידוש עם כל המשפחה ולחגוג את כל החגים אתכם. הבית שלי תמיד פתוח למשפחה וחברים. בשנה זו לצערי הרב אבי, סבא אליהו, נפטר. הייתי קשורה מאוד לאבי ומאוד קשה לי. כל הזיכרונות מציפים אותי ואני מאוד עצובה. אני משתדלת לשמר את זכרו בכל הערכים והמנהגים שלמדתי ממנו כשהחשוב בהם הוא מתן כבוד לכל אדם – "ואהבת לרעך כמוך".

הזוית האישית

סבתא ליליאן: אריאל, אתה בשבילי נכד מיוחד ואהוב. אתה ילד חכם, חברותי וטוב לב, אתה שומר על הערכים המשפחתיים שלנו ואני מאחלת לך שתהיה תמיד בריא שמח ותגשים את כל רצונותיך ומשאלותיך. תזכור תמיד שמשפחה זה הדבר החשוב ביותר, ושגם כשתיתקל בקשיים תמיד תדע להסתכל על חצי הכוס המלאה, תתמקד בתקווה ובאמונה ובעיקר בעבודה קשה ואז אין לי ספק שתוכל להצליח להתגבר על כל מכשול. בהצלחה אריאלוש, נהניתי לשתף אותך בילדותי ולהכין איתך מאכל מסורתי.

אריאל הנכד: סבתא, אני מאוד אוהב אותך, אני מאחל לך חיים טובים, מאושרים, בריאות ושלא תהיי עצובה. אני יודע שאת תמיד דואגת לי ומכינה לי מאכלים ללא גלוטן, נתת לי הרבה עצות טובות ולמדתי הרבה דברים מסיפור העלייה המרתק שלך. אני תמיד אשתדל לשמור את הערכים של המשפחה, לתת כבוד לכל אדם ולעזור, וגם לתת כמוך מתן בסתר.