מאגר סיפורי מורשת

שמי זיוה לשצינסקי, נולדתי בשנת 1938 בסוקורן, עיירה קטנה בגבול של רוסיה-רומניה, בה חיו בזמנו כ-20,000 יהודים. בשנת 1941, כשהייתי בת שלוש, בזמן המלחמה, הגיעו לאזור הגרמנים וברחנו, אבי, אמי, אחות אמי, סבי ואני לטרנסניסטריה שברוסיה, שם שהינו עד תום המלחמה. לאחר מכן, בשנת 1945 חזרנו לסוקורן. החלטנו שאנחנו רוצים לעלות לישראל, אך בעקבות נוכחותם של הבריטים בישראל לא התאפשרה כניסה למדינה, אז המשכנו לצ'רנוביץ.

משם עברנו לפולין לזמנים קצרים. אני זוכרת את המעבר הזה כמתנה עבורי, משום שזאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהשתלבתי במסגרת, אותה ארגנו שליחים מישראל. מטרתה הייתה לאחד בין כל הילדים ובהמשך לאפשר עלייה משותפת לישראל, דבר שגרם לי להרגיש שייכות לראשונה. אמי החליטה להוציא אותי מהמסגרת כי לא הייתה מוכנה להיפרד ממני ולכן, המשכנו לאוסטריה שזכורה לי יפה וציורית. חיינו שם במשך שנתיים ומשם עלינו לארץ. זה היה בשנת 1948, ממש עם קום המדינה. הייתי אז בת 10 וגרנו בכפר שלם, בתל אביב. כשהייתי בת 12 נולד אחי הצעיר.

בגיל 14 הכרתי את איציק, בעלי לעתיד וכשהייתי בת 23 לאחר לימודים, עבודה ושרותנו הצבאי, התחתנו ועברנו לגור יחד בחולון. שם גם נולדו שני ילדינו: עינת הבכורה ויניב הצעיר. כשעינת הייתה בת 14 ויניב היה בן 3, החלטנו לעשות שינוי משמעותי, ועברנו לגור בקיבוץ נחל עוז. מאז ועד היום אני חיה בקיבוץ. לפני כ-17 שנים איציק נפטר.

כפי שניתן לראות מתאורי, חיי היו רוויים במעברים, אך בחרתי להתרכז בשני מעברים משמעותיים שעצבו את מי שאני כיום. האחד, הוא המעבר לקיבוץ נחל עוז והשני, המעבר שלי מחיי הזוגיות עם איציק לחיים עצמאיים לבדי.

אתחיל בכך, שהמעבר לנחל עוז היה המשמעותי ביותר שזכור לי. היה זה מעבר של משפחה צעירה מחיים בעיר במרכז הארץ, לקיבוץ שיתופי בעוטף עזה שבפריפריה. אני זוכרת שאיציק הסתגל די מהר לחיים בקיבוץ ולי לקח קצת יותר זמן. הקיבוץ היה מקום לא מוכר והרגשתי שאיבדתי את עצמאותי, הייתי ללא רכב, ללא טלפון וללא החברים. הרגשתי ניתוק מכל העולם. גם מבחינה חברתית התקשיתי למצוא את מקומי, ולקח זמן עד שהתחלתי להכיר חברות. כל חיי עבדתי בהנהלת חשבונות. רק כשהגעתי לקיבוץ הבנתי שהתפקיד לא מתאים לי, והתחלתי לעבוד בגנים בתור מטפלת. הוקסמתי מהילדים, מעצמאותם, ילדים קטנים יושבים על כיסא ואוכלים, ומהחינוך שהיה בקיבוץ.

לאט לאט התרגלתי לאנשים ולסביבה, התאהבתי בחיי הקיבוץ והתחברתי לשיתוף הקיבוצי, אהבתי את העובדה שהרבה משימות בית נחסכו ממני, כגון כביסה והכנת ארוחות, דבר שהוריד נטל מכתפיי. כמובן שהמעבר לקיבוץ השפיע גם על ילדיי במובנים שונים. ההסתגלות והחיבור לחיים בקיבוץ שיתופי, הפכה בהמשך גם את המעבר לקיבוץ מופרט לקשה.

המעבר השני אותו בחרתי לשתף הינו המעבר מהחיים לצד איציק ז"ל לחיים עצמאיים. איציק ואני היינו יחד במשך 54 שנים, הוא היה החבר הכי טוב שלי. היינו מאוד שונים ולכן גם השלמנו זה את זו, התבגרנו והתפתחנו יחד לאורך השנים. מה שאהבתי באיציק, זה שהיה אדם מאד החלטי, וכמובן אבא וסבא נפלא. הילדים אהבו אותו אהבת נפש. הוא היה צייר מאד מוכשר והיה לו הרבה ידע במגוון תחומים. נרקמה בינינו חברות אמת ואהבה עמוקה וכנה, הייתה בינינו תקשורת פתוחה, דיברנו על הכל, גם על הפחדים הכי גדולים שלנו. בתקופה בה איציק חלה, תהיתי לעצמי איך אחיה בלעדיו, עם מי אתייעץ ואת מי אשתף. כשאיציק נפטר, כל הקשיים בחיי התגמדו.

עם הזמן, למדתי להתמודד. יצאתי מחוזקת והגעתי לתובנה, שכנראה, אדם יותר חזק ממה שהוא חושב. לאט לאט פיתחתי עצמאות והוכחתי לעצמי שאני מסוגלת להסתדר גם לבד. הלכתי ללמוד והייתי סטודנטית לא מן המניין, היה לי רכב שאפשר לי להיות עצמאית, שמרתי על קשרים עם חברותיי מחוץ לקיבוץ ומהקיבוץ. למעשה, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להתמודד עם המציאות החדשה ללא איציק. הצלחתי להתמודד עם הפרידה והאובדן. היום, כ-17 שנים אחרי שאיציק נפטר, אני יכולה לומר שאין יום שהוא לא איתי, אני מרגישה שהוא מלווה אותי ושיש בינינו שיח פנימי גם כשאינו נוכח כאן. לצד זה, גיליתי על עצמי שאני מספיק חזקה ויכולה להתמודד גם במצבים קשים.

הזוית האישית

יובל: זכיתי לפגוש את זיוה לאורך השנה, מעבר לסיפור חייה המעניין והמעברים המאתגרים, המפתחים והמצמיחים שעברה, גיליתי אישה ייחודית, חזקה, מרגשת ורגישה, נעימה, קשובה ומקבלת כל אדם באשר הוא. זכינו לשבת לשיחות עומק על החיים ועל היופי שיש לחיים להעניק לנו. על אהבה, וזוגיות ובכלל על החיים בקיבוץ. מודה על החיבור המיוחד בינינו. זכיתי לקשר משמעותי עם אישה מיוחדת.