מאגר סיפורי מורשת

שמי משה אלגזי,

נולדתי באיזמיר שבטורקיה, ועליתי לארץ בשנת 1951 בהיותי בן שנה, יחד עם אבי, יעקב, ואמי אסטריה (כוכבה בעברית). כשעלינו לארץ התיישבנו בעיר לוד במעברת עולים. מעברה זוהי שכונה זמנית של צריפים מעץ. במעברה נולדו אחיי: מאיר, יומי ,יצחק. בארץ אבי עבד כחייט ואמי הייתה תופרת. אני הבכור, יש לי עוד שלושה אחים: מאיר ז"ל, יומי (שם מלא: יום טוב) ואיציק (יצחק).

אני, משה אלגזי בן שנה

בבית שלנו, במעברה, היה חדר אחד ששימש למטבח, מקלחת וחדר שינה. כיבסנו את הכביסה בחוץ בפיילה (מיכל גדול עשוי מתכת). המים בתוכה התחממו מאש המדורה.

במעברה גרו עולים חדשים מטורקיה ומספרד וגרנו בה 8 שנים. העולים נפגשו במרכז המעברה, ושם הכרנו אחד את השני. ערכנו קניות בשוק בלוד, קנינו מוצרים בסיסיים כמו: לחם, חלב, גבינה ופירות. זו הייתה תקופת הצנע. לכל משפחה היה פנקס תלושים שאיתם קיבלו מצרכים בהקצבה. בין המצרכים היו: עוף, דג פילה, אבקת ביצים, אבקת חלב, קטניות, לחם שחור עגול ומרגרינה. כל המצרכים ניתנו בהקצבה אישית לנפש. בימי השבוע אכלנו חביתות וסלט. בשבתות היינו אוכלים תבשילים מירקות ולעיתים רחוקות הצלחנו להוסיף בשר או עוף. השוק היה במרחק של 20 דקות הליכה, לא היה אוטובוס.

הילדים במעברה דיברו עברית ועם ההורים דיברו בלדינו. ההורים לא הבינו עברית, ואנחנו הילדים שימשנו  עבורם כמתורגמנים. ברחובות המעברה שמענו יותר לדינו מאשר עברית.

הלימודים בביה"ס התקיימו בשתי משמרות: משמרת ראשונה משעה 8.00 ועד  12.00, משמרת שנייה משעה 12.00 ועד  16.00. למדנו בשתי משמרות בגלל מחסור בבתי ספר באזור.

את הבוקר ניצלנו למשחקים בחוץ כמו: כדורגל, יצרנו את הכדור מסמרטוטים שגילגלנו וקשרנו לכדור עגול וגם שיחקנו במחבואים ותופסת. לא היה ים קרוב, ובית הכנסת היה במרחק של 3 קילומטרים.

בנוסף למשחקים והלימודים עזרנו להורינו במטלות הבית או בליקוט ירקות בשדות הנטושים, קטפנו מה שיכולנו לקחת: עגבניות, לימונים, חצילים, תירס וזיתים. מהזיתים הפקנו שמן. החלום שלי כילד לא היה חומרי – כלומר לא חלמתי על קניית משחקים או צעצועים. רציתי רק לחשוב איך לעשות את החיים שלנו לטובים יותר: חיפוש אחרי ירקות ופירות ורכוש נטוש.

במעברה לא היה חשמל, השתמשנו במנורות נפט. לא היו מים זורמים בצריפים, הייתה ברזיה מרכזית לכולם. לפני השימוש במים לשתייה או בישול היינו חייבים להרתיח את המים, משום שהמים בברזים היו עכורים, חומים או לבנים, הם היו מסריחים מריח ביוב. לא היו שירותים אישיים בצריף. היה בור קליעה משותף לכל הדיירים. כשהתקלחנו היינו מחממים מים במדורה ואוגרים אותם בפיילה גבוהה, שבה השתמשנו גם לכביסה. המדורה הייתה תחומה בעזרת אבנים גדולות ומעליה הפיילה. הסתבנו בסבון כביסה ושטפנו אותו בעזרת טסה מנחושת.

התקלחנו פעם בשבוע, ביום שישי. לעיתים לא היה סבון בנמצא. שמרנו כל פיסה ממנו לכביסה ולמקלחות, מוצר בסיסי ויקר (בהשוואה להיום). הדחת כלים נעשתה בעזרת בוץ, לימון ומים. בעניין הלימון: הלימון רב שימושים וחשוב. גם אותו שמרנו מכל משמר: כשהיינו סוחטים לימון, היינו שומרים את הקליפות ומשתמשים בהן לניקוי. בחורף לעיתים ויתרנו על מקלחות. היה קשה לשמור על אש המדורה. כשהיינו נרטבים בגשם, היינו מתנקים בעזרת סמרטוט. אחרי כמה שנים קנינו פתיליית נפט. היא שימשה לבישול בתוך הבית. בגלל יוקר הנפט, כיבסנו וחיממנו מים לרחצה במדורה בחוץ.

אחרי 8 שנים פינו את המעברה שלנו. נסעתי עם אמי לסוכנות ברמלה, מכיוון שלא ידעה לקרוא ולדבר בעברית אני תרגמתי עבורה את המסמכים מעברית ללדינו. שנה לאחר מכן עברנו לדירה חדשה בשיכון חדש בעיר לוד עם מים זורמים, (הייתה מערכת ביוב) וללא חשמל. הבניה נקראה "תותח בטון", כי היו בונים בתים יצוקים בתבניות. הדירות היו קטנות, 48 מ"ר. הדירות בשיכון היו ארמון בהשוואה לצריף במעברה (8 מ"ר), על אף שלא היה חשמל. חיממנו מים בסירים ואיתם התקלחנו בחדר המקלחת (באמצעות טוש). הבישול נעשה על פתיליות. במקרר היה ארגז קרח. כל יום קנינו קרח ממוכר הקרח, שנהג בעגלה רתומה לסוס. עששיות ונרות המונחים בצנצנות זכוכית ריקות של ריבה שימשו לתאורת הבית.

בית הספר היה מודרני יחסית לביה"ס במעברה, ללא שתי משמרות לימוד. הוא היה במרחק של 10 דקות מהבית. למדנו עד השעה 13:00. כשחזרנו הביתה מבית הספר, הכנו שיעורים. אח"כ שיחקנו בשכונה במחבואים, כדורגל (הפעם היה לנו כדור אמיתי, שהיה שייך לשכן שלנו), תופסת, מחניים וכו'. אחי מאיר ואני שוטטנו בשכונות החדשות ואספנו מתכות, אלומיניום, נחושת ובדיל. מכרנו אותם בשוק בלוד. את הכסף העברנו להורינו. למדתי בביה"ס עד כיתה ח'- מכיתה זו נגמר בית הספר היסודי ואמורים לעבור ללמוד בתיכון. החלום שלי היה לימוד בתיכון עיוני ולא מקצועי הייתי תלמיד טוב מאוד, הצלחתי במבחן סקר (מבחן מיון שממיין מי ילמד בתיכון עיוני או מקצועי) התקבלתי לתיכון עיוני, אך הוריי לא הסכימו שאלמד בתיכון כיוון שהלימודים היו יקרים מאוד.

כשהייתי בן 14 (בשנת 1964), עברנו לירושלים לשכונת "ימין משה". אספר על השכונה שלי: שכונת ימין משה גבלה עם חומת ירושלים, זו הייתה שכונת ספר יחסית לשכונות האחרות בירושלים. על החומות ישבו הלגיון הירדני, מידי פעם הם ירו לעבר השכונה. הם צפו בנו ממרחק קרוב מאוד. זה מצב מפחיד ומעורר תסכול כי לא יכולנו להגן על עצמנו.

בכל זאת היינו ילדים, וכמו כל הילדים רצינו לשחק בחוץ, אך לא יכולנו לעשות זאת מפני שהליגיונרים צופים בנו ויורים במי שעובר. חששנו מפני פגיעות בבלוני הגז, זוהי סכנה ממשית במקרה של פיצוץ בלון הגז. חלק מהתושבים נפגעו מהירי, ושלושה גברים מהשכונה נהרגו. צה"ל ישב בהר ציון מול השכונה והליגיונרים ישבו על החומות. היו חילופי יריות ביניהם ואנחנו הרגשנו כ"בשר לתותחים".

על אף המצב הבטחוני, באותה תקופה שכר הלימוד בתיכון היה יקר, להוריי לא היה מספיק כסף ונאלצתי להתחיל לעבוד בגיל 14. התחלתי לעבוד במסגרות. זה מקצוע שליווה אותי במשך כל חיי. עבדתי במסגרייה ולמדתי את המקצוע, יום אחד בשבוע למדתי לימודים עיוניים.

רבקה (סבתא של עדי) ואני הכרנו בשכונה בגיל 15, מאז אנחנו יחד.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. לא היו מקלטים בשכונה, הסתתרנו בחדרים הפנימיים של הבית, כל השכנים יחדיו. בהוראת הג"א, (פיקוד העורף של אז), ביצרנו את חלונות הבית בשקי חול. הלגיון הירדני חשב שזו עמדה צבאית ולכן הם כיוונו את האש לכיוון הבית שלנו. כתוצאה מכך, הבית שלנו חטף פגיעה ישירה: כל הרהיטים ותכולת הבית נהרסו, ולמזלנו, לא היו פגיעות בנפש. מס רכוש שיפץ את הבתים ושילם עבור ריהוט חדש. במלחמת ששת הימים כוח הצנחנים כבש את הכותל. היה לי חלום להתגייס לצנחנים. כדי להפוך אותו לאמיתי התחלתי להתאמן כל יום בריצה ולפתח את הכושר. עשיתי את זה כדי שבגיוס יהיה לי קל להתקבל לצנחנים כמו ששאפתי.

בסיום המלחמה ועם שחרור ירושלים הלגיון עבר לעבר הירדן. התחלנו לחיות חיים רגילים ושקטים, עד שפינו את תושבי השכונה. התחילו להפוך את ימין משה לשכונת אמנים. הצטערנו לעזוב. הרגשנו שהשתמשו בתושבי השכונה כ"שומרים" ואז פינו אותנו לטובת תושבים אמידים.

החלום להתגייס לצנחנים

בינתיים, הייתי לפני גיוס לצבא. כאמור היה לי חלום מיוחד להתגייס לצנחנים. לאחר הגשת בקשה בבקו"ם (בסיס קליטה ומיון) הצלחתי להגשים את החלום שלי. בשנת 1968 התגייסתי לצנחנים. נלחמתי במלחמת ההתשה בתעלת סואץ בגבול מצרים במלחמת יום הכיפורים (1973), מבצע שלום הגליל (נקראת גם מלחמת לבנון הראשונה 1982), בין המלחמות השתתפתי גם במבצעים שונים. נלחמתי בכל המלחמות והמבצעים עד 1988. לאורך שנותיי בצבא (שירות סדיר ומילואים) ליוותה אותי תחושת המחויבות למדינה שלי.

1969, אני, משה אלגזי בקורס צניחה, יושב בצד שמאל

רבקה ואני התחתנו בשנת 1969. כוכי נולדה בשנת 1970, כרמית נולדה בשנת 1975 ודקלה (אימא של עדי) נולדה  בשנת 1981.

רבקה ואני בני 16

השאיפה הכי גדולה שלי שבני משפחתי (בנותיי ונכדיי) ילמדו לימודים גבוהים ושרבקה ואני ניתן להן חיים נוחים ונעים. אני חושב שבסך הכל הצלחתי להקים משפחה והגשמתי את כל החלומות שלי.

הזוית האישית

עדי: נהנתי מאוד לעשות את העבודה עם סבא ולמדתי הרבה על החיים שלו לפני שהקים את משפחתנו.