מאגר סיפורי מורשת

אנו, יונתן גבריאל דזלדטי ונועם לוי תלמידי כיתה ה'1 בבית הספר נגבה ראשון לציון, במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי, מתעדים את הסיפור של: יהודית טאפירו סבתא של יונתן מצד אמו.

יהודית, סבתא של יהונתן מספרת:

בית ההורים

נולדתי במרוקו בעיר ספרו בשנת 1951.

ספרו, היא עיר קטנה בהרי האטלס. אני לא זוכרת את הבית בו נולדתי מאחר ועזבתי את מרוקו בגיל שנתיים. בשנים האחרונות נסעתי למרוקו מספר פעמים ואכן ביקרתי בבית ילדותי. בשנת 1952 משפחתי ואני עלינו לארץ ישראל והתיישבנו ברמלה, במעברה. מאחר והיינו תשעה ילדים, אבא ואמא קיבלנו שני צריפים מעץ. שם גדלתי במשך עשור בתנאים לא פשוטים. השירותים היו מחוץ לצריף, סבלנו מקור וחום. בקרבת ביתנו היה בית כנסת ובית ספר ממלכתי.

בבית הספר בכיתה א' אני זוכרת שהיו ילדים בגילאים שונים באותה כיתה. בבית דיברנו ערבית-מרוקאית כי ההורים לא דיברו עברית.

הוריי אלעזר ובדה, עברו קליטה לא פשוטה בארץ ישראל, החיים היו קשים במיוחד כאשר לא מדברים את השפה ואין מקור פרנסה. אבי נשלח לעבודה בקרן הקיימת לישראל ובגלל מצב התעסוקה הקשה עבד רק עשרה ימים בחודש. במהלך השנים אחיותי בגרו ונשלחו לעבודה. אחות אחת נשלחה ללימודי סיעוד ביפו.

הורי אלעזר ובדה לוי, התחתנו כשאימא היתה בת שתיים עשרה ואבא בן שש עשרה אבי נפטר בגיל 60 ואימא בגיל 80. הורי הביאו לעולם תשעה ילדים. שישה נפטרו, לצערי. אני מספר שמונה.

הורי אלעזר ובדה לוי

אני זוכרת שבשנת 1956 פרצה מלחמת סיני. ישבנו בצריפים האפלים, אסור היה להדליק פנס ולילות שלמים ישבנו בחושך מוחלט וכל הזמן שמענו אזעקות ורעש של מטוסי קרב בשמיים. הפחד היה לנו בעיניים פחדנו גם מפאדיונים (מחבלים)  שעלולים היו להיכנס לבתים.

כפי שציינתי קודם, עליתי לארץ בשנת 1952 כשאני בת שנתיים ומעולם לא ביקרתי בגן ילדים, חסכים שליוו אותי לאורך שנים, שלא נדבר על חגיגות יום הולדת שמעולם לא חגגו לי ואפילו לא ציינו את היום הזה במשפחתי. הוריי היו טרודים בלפרנס את הבית (להביא אוכל הביתה) כמובן שבגדים העבירו לנו מאחד לשני והתאימו אותם מאחד לשני.

אני בגיל עשר במעברה ב׳ ברמלה לשם עלינו ממרוקו

הגעתי למעברה בגיל שנה וחצי ושם גרנו עד שהגעתי לגיל עשר 

כיתות א'-ד' למדתי בבית ספר ממלכתי במעברה. חדרי הכיתות היו מעץ, בחורף היה קר מאוד ובקיץ חם מאוד, ללא אפשרות של חימום וקירור. כל בוקר ערכנו מסדר בחצר בית הספר ועשינו התעמלות. הייתה לנו הזנה בצהריים. אני זוכרת שכל בוקר בדקנו שיעורי בית, מי שלא הכין או איחר לכתה היה ניגש למורה מגיש לו את כף היד והמורה היה מצליף לו על האצבעות וכף היד (מחזה טראומטי שמלווה אותי עד היום).

בהפסקות שיחקנו במשחקים מאולתרים, השתוללנו בחצר, שיחקנו תופסת, חמש אבנים, מחניים, סבתא סורגת וקפיצה על חבל (לימים נקראה דילגית) כשהיינו צריכים להשתמש בדבק פשוט לקחנו קמח ומים ערבבנו ויצרנו דבק. נהננו מהמשחקים ואחרי שעות הלימודים הלכנו לחברים וחברים באו אלינו.

בכתה ד' עברנו לבית ספר ממלכתי ג', זה כבר נחשב לוקסוס (מפואר, כינוי לדברי מותרות). זה היה מבנה בן שתי קומות עם שירותים צמודים ועדיין ללא חימום וקירור. מיותר לציין שהלכנו למרחקים גדולים ברגל גם לבית הספר וגם לחברים ולא התלוננו. למרות החום והקור שהיו בלתי נסבלים. כשחזרנו הביתה לפנות ערב ההורים לא התעניינו בשיעורי הבית ולא במבחנים, כל האחריות הייתה מוטלת על הילדים בלבד.

בתור ילדים היינו צריכים לעזור במטלות הבית. היינו מוציאים את כל תכולת הבית החוצה מכניסים צינור מים לצריף ועם מטאטא רחוב היינו צריכים לשפשף את הרצפה שהייתה מבטון אפור ואחר כך להחזיר את התכולה לתוך הצריף בדרך כלל ניסינו להתחמק מהעבודה הזאת.

בחופש הגדול לא היו קייטנות. בתור ילדים הלכנו לעבוד בקטיף מלפפונים היינו נשרפים בשמש החמה של הקיץ תמורת גרושים בודדים שהבאנו הביתה כדי לעזור להורים בפרנסת המשפחה.

אחיי אברהם, משה ואני במסיבה במשביר בת"א נסענו באוטובוס וזה היה וואוו גדול

ט"ו בשבט

אני זוכרת בחג ט"ו בשבט, לקחו אותנו למקומות מרוחקים ושוממים כדי שניטע שם עצים. לרוב היינו תורמים בקרן הקיימת לישראל. הייתה תקופה שכל ילד הביא מטבע וכאן בעצם למדנו מה זה תרומה וכמה זה חשוב. כשפתאום ראינו יערות וחורשות מלאים בעצים והכל היה ירוק בתור ילדים חיכינו ליום הזה גם כדי לאכול מפירות ארץ ישראל כי בזמנו לא היה השפע שיש היום.

בדרך כלל בבית הספר עשו לנו טקס לחג ט"ו בשבט וציינו את החשיבות של החג הזה, לבשנו כחול לבן. אבי היה חוזר מבית הכנסת ומביא לנו בשקית ניילון קטנה עם פירות יבשים, צימוקים, שקדים ותמרים והיה חשוב לו שכולנו נטעם מהפירות, זוכרת שביום הזה הדביקו לנו על דש החולצה מדבקה של עץ זית.

פסח

אני זוכרת שמסוף חג פורים היינו צריכים להתחיל לנקות את הבית, משפשפים את כל הכלים ומגיעילם אותם במקווה טהרה. אי אפשר לקנות כלים חדשים לפסח. אסור היה שתישאר טיפת לכלוך או חמץ, אני זוכרת שאפילו את הידיות של הסירים היינו מפרקים ומגרדים את השאריות הלכלוך. מקום שעבר ניקיון בבית אסור היה להיכנס אליו. אכלנו רק במקום קטן שלא יעבור חמץ לכל הבית הניקיון היה חלק מאוד חשוב לקראת פסח, המון כביסות, סיוד הקירות של הצריף כולל ריצפת הבטון שהייתה עוברת סיוד בחמרה אדמה. היו מיטות של הסוכנות ששפכנו עליהם מים רתוחים כדי שלא תישאר טיפות חמץ עליהם זה היה כל כך חשוב להורים הקטע של ניקיון הבית והוצאת החמץ.

קנו לנו בגדים חדשים בפסח ובראש השנה, לזה חיכינו מאוד. זכורות לי חוויות רבות מלילי הסדר.

יום העצמאות

חג העצמאות חל ב- ה' באייר, בילדותי חגגנו בבית הספר עם דגלים וטקסים. לבשנו כחול לבן, הלכנו לבמות המרכזיות, הופענו שם בשירים ומחולות ונהננו מכל הרעש ברחוב. היו זיקוקים שכל השנה חיכינו להם, כאשר התבגרנו נסענו לתל אביב באוטובוס והרגשנו את הפטישים מפלסטיק על הראש, והספריי הצבעוני וחזרנו הביתה עייפים אך מרוצים.

חג שבועות

חג שבועות נחשב בילדותי חג שכולו לבן, זוכרת שאבי ז״ל בילה כל הלילה בבית הכנסת בקריאת התורה ואמי הצטרפה אליו והביאה מיני מאפה שהכינה מבעוד מועד עבור המתפללים שנהנו מסעודת הלילה שהביאו הנשים לבית הכנסת. אנחנו בתור ילדים הלכנו לבקר את המתפללים ובמיוחד לאכול את המטעמים שהביאו.

ראש השנה 

בראש השנה קיבלנו בגדים ונעליים חדשים תמיד הגיעו אורחים והבית היה מלא שמחה ורעש. בבית הורי בראש השנה אסור היה לנו לאכול ולשתות מבתים אחרים פשוט היה אסור מוחלט, עד היום אני לא יודעת מהיכן זה הגיע אבל בבית היה שולחן חג מלא כל טוב.

אני בביקור שורשים במרוקו

אחותי רוזי ואני בטיול שורשים במרוקו בשנת 2005

מצאנו את הבית שגרו בו ההורים עד שנות החמישים. הבית היה נראה קטן ומאד מוזנח

חתונה שלי ושל בעלי אלי ז״ל בשנת 1972 באולמי שושנים בת״א

משפחה 

בשנת 1979 נולדה ביתי הבכורה ליאת לאחר תשע שנים של ניסיונות להרות שלא צלחו. בשנת 1980 נולדה לנו חן אימא של יונתן. אוריה, בני נולד בשנת 1982 ילד עם לב ענק. בני עמית נולד בשנת 1988. עמית היה בן ארבע כשאביו נפטר. משפחתי מונה ארבעה ילדים 13 נכדים.

עם אוריה ביום הולדתו החמישי

עמית עולה לכיתה א. גידלתי אותו לבד לאחר שהתאלמנתי

עמית בסיום קורס חובלים

 נויה נכדתי שהפכה אותי לסבתא בפעם הראשונה. היום היא בת שמונה עשרה

הנכד שלי רועי, הבן של חן, בתי ובעלה דורון

פעילות בתוכנית הקשר הרב דורי

קישורים לסרטוני התיעוד:

קישור לסרטון בו סבתא יהודית מספרת על העלייה לארץ והחיים במעברה

קישור לסרטון בו סבתא יהודית מספרת על המעברה ברמלה והחיים בצל מבצע קדש

קישור לסרטון בו סבתא יהודית מספרת על ארוחות שישי בבית ילדותה

קישור לסרטון בו סבתא יהודית מספרת על משחקי ילדות

הזוית האישית

סבתא יהודית: בתוכנית הקשר הרב דורי נחשפתי לתוכנית ערכית שבונה גשר בין הדורות. הילדים לרוב לא הבינו את החיים של פעם וכאן הם קיבלו נקודת אור לחיים שלנו המבוגרים. הייתה לי חוויה מדהימה לראות שהילדים התרגשו מכל החוויה ואני מקווה שהם ייקחו איתם את החוויות להמשך הדרך ושמחה שתרמתי ולו מעט מזיכרונות בית ילדותי.

הנכד יונתן: אני למדתי הרבה דברים שלא ידעתי לפני על סבתי כמו: שלא הזכירו את יום הולדתה ושהמקלחת הייתה ממש רחוקה מאיפה שהם גרו, שהם גרו בצריף קטן וצפוף, שהקטע של ניקיון היה ממש חשוב בצריף שלהם ושהם היו משפחה ממש גדולה – משפחה של 11 נפשות. החיים שלהם בדורות הקודמים, לפני המון שנים, היו בתנאים ממש לא קלים.

החבר נועם: במהלך התוכנית הקשר הרב דורי, אני למדתי שפעם החיים היו קשים: כמו שלא היה אוכל ולא היו בגדים וגם שהם גרו בצריף קטן וגם הקטע של הניקיון היה חשוב ממש בצריף ולמדנו גם על העלייה שלהם ממרוקו. לפני המון שנים היו להם ממש תנאים קשים ועוד…