מאגר סיפורי מורשת

שמי פרידה קניבסקי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי. סיפורנו מתחיל בסוף המאה התשע עשרה במרוקו, שם נולד סבי משה.

ברעידת האדמה באגדיר נספתה כל המשפחה. סבי היחיד ששרד, אומץ ועלה לארץ, כשגדל הפך לסוחר תבלינים. הוא יצא בתחילת השבוע על חמור, הסתובב, מכר את סחורתו ושב הביתה בסוף השבוע ביום שישי. הוא נישא לפרידה זגורי, סבתי, ונולדו להם עשרים צאצאים. רובם נפטרו במהלך הלידה או בגיל צעיר מאוד מאוד עקב מחלות ותנאי התברואה הירודים. רק ארבעה ילדים שרדו והקימו משפחה.

אחד הילדים הוא שלמה אבי, סבא רבא לנעמה. מספרים שסבא וסבתא שלי היו קוברים את ילדיהם המתים בהסתר כי באותה התקופה התורכים ששלטו בארץ היו שולחים את המשפחות האלה לבידוד – קרנטינה – מחשש להפצת מחלות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, 1914, הסתיים שלטון הקונסולים (שלטון שהקנה זכויות יתר לתושבים הזרים). השלטון התורכי, ששלט אז בארץ, נתן הודעה לזרים: או לקבל את האזרחות התורכית או לעזוב את הארץ. וכך סבא וסבתא שלי, עם ילדיהם, הגיעו למצרים. במצרים המשיך הסבא במלאכת המסחר. הפעם סחר בבדים והצליח במלאכתו. ולכן נשארו במצרים לאחר המלחמה.

אבי, שלמה, סבא רבא לנעמה, הלך בדרכו של אביו, אולם כשבגר  הפך לחייט מקצועי ופתח מתפרה עם פועלים רבים סביב לו. הוא נישא לפורטונה מזרחי, אמי, ויחד הביאו שישה צאצאים לעולם. אמי הייתה עקרת בית.

הבית נוהל כבית מסורתי דתי, בית אמיד עם עוזרת ומטפלת צמודה. אנחנו הילדים הלכנו לבית ספר יהודי. באלכסנדריה, בה גרנו, הייתה קהילה יהודית גדולה שתחזקה את בית הכנסת המפורסם, 'אליהו הנביא', שאליו נאספנו בשבתות חגים ואירועים משפחתיים. בשנות החמישים התערער מצב היהודים במצרים, המצב הכלכלי הורע והוטלו מגבלות על היהודים, והחלו להרגיש את גלי השנאה. רבים מהיהודים עזבו את מצרים. אחיי הגדולים היו פעילים במחתרת שכללה פעילות ציונית לקידום העלייה לארץ. אבי, שלמה דהן, שחש את סכנת המצב ודאג לבניו הפעילים במחתרת החליט במהרה לעזוב את מצרים. הפלגנו ממצרים לצרפת ומשם לארץ ישראל.

בשנת 1954 הגענו לארץ, ישר אל המעברות בטירת הכרמל. קיבלנו צריף עץ, ללא מים זורמים, ללא שירותים וחשמל. הכול היה מרוחק מהצריף.

שעורים עשינו עם עששית של נפט, שולחן היה ארגז תפוזים, ועיתון היה המפה. אוכל בישלנו על פרימוס. פעם בשבוע, ביום חמישי ,התרחצנו בגיגית. השוק וההלם היו גדולים, לאחר "סיר הבשר אשר במצרים", (ציטוט מהתנ"ך), הפרנסה הייתה דלה. ההתאקלמות הייתה קשה והקושי היה רב. אבי החל לעבוד כגנן בטכניון, שתל עצים ופרחים והפריח מעט את השממה.

לאט, לאט, התאקלמנו והתמודדנו עם המצב הקשה. כעבור מספר שנים עברנו לבית מאבן, חדר אחד לתשעה נפשות, מטבח אחד לארבע משפחות. שירותים ואמבטיה אחד לכל ארבעת המשפחות, גם פה לא היה קל. קשה לדמיין מצב כזה בימינו. וכך גדלנו והתחשלנו.

גם מלחמה עברנו בזמן הזה – מלחמת סיני, ארבעה מאחי היו בצבא, ללא טלפון ומידע. הדאגה והחרדה היו גדולים והכל, תודה לאל, עבר בשלום.

עם הזמן הילדים החלו לעזוב את הבית, ועסקו בלימודים, נישואים והקמת משפחה. ואף על פי כן ולמרות הכל אנו שמחים ומאושרים בארצנו, כי אין לנו ארץ אחרת.

גם אני, סבתא פרידה, נישאתי לאמנון קניבסקי, אשר עבד כמהנדס ברפאל, וביחד הבאנו שלושה צאצאים לעולם. בגיל 43 הגשמתי חלום ילדות ויצאתי ללמוד בבית ספר לסיעוד- לימוד מקצוע האחות. סיימתי אתי לימודיי ועבדתי כאחות בבית חולים בני ציון שבחיפה. אהבתי את עבודתי מאוד ונהניתי לעזור למטופלים בעת מכאובם. ולראות את החיוך על הפנים לאחר החלמתם. וכפי שהפתגם אומר: "אם רוצים אין זאת אגדה" – והחלום להיות אחות התגשם. אני שמחה שתרמתי את חלקי בעבודת הסיעוד.

סרטון תיעוד של נעמה ופרידה:

הזוית האישית

פרידה: אישית נהניתי מאוד מהמפגשים הן עם הקבוצה והן עם הנכדה נעמה. הקבוצה מגוונת עם סיפורים מרתקים ומעניינים. היה מרגש ומעניין לחוות עם הנכדה ולהיות עימה על ספסל הלימודים, לספר, לשוחח, ולהקנות לה את סיפורי הדור שלנו, ולראות כיצד הילדה מתעניינת ומשתאה מהסיפורים הללו. אני רואה את הקושי האובייקטיבי לקלוט את החיים של אז לעומת היום. אני מאחלת לנעמה הצלחה רבה בחייה ובלימודיה וחשוב המסר של סבלנות, כבוד, אהבה ועזרה לזולת. תמיד היה קשה אך עם רצון מתגברים על הכל וכפי שנאמר: "אם רוצים אין זו אגדה".

נעמה: מאוד נהניתי, היא ממש מעניין ומרתק, והיא כיף שהיה לי גם הרבה זמן עם סבתא, אני תמיד מאוד אהבתי את הסיפורים של סבתא ואני חושבת שעכשיו הייתה לי הזדמנות להיחשף אליהם אפילו יותר מפעם. אני מאחלת לסבתא הרבה בריאות ואושר ואריכות ימים ,ושתמשיך להיות אותה הסבתא המושלמת שאני אוהבת.