מאגר סיפורי מורשת

שמי אלי, נולדתי בנובמבר 1946 בדרום קזחסטן, להוריי, מרגלית וצבי, אזרחי פולין שברחו לברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה, וגורשו על ידי השלטונות הסובייטים לסיביר, למחנות העבודה. הוריי הגיעו בסופה של הדרך לקזחסטן אחרי שסטלין שיחרר את היהודים ממחנות העבודה וריכז אותם במדינות המוסלמיות בדרום ברית המועצות. שם נישאו ושנה לאחר מכן נולדתי. עם עלותנו ארצה גרנו במעברת באר יעקב, לא רחוק מתל אביב. אחר כך עברנו לשכונת העולים בצרון. שם גרנו עד שגוייסתי לצה"ל. נשארתי באוניברסיטה מאז תום לימודיי ועד יציאתי לפנסיה. מילאתי שם שורת תפקידים החל מאסיסטנט וגמור כדיקן הפקולטה למשפטים.

סיפורי קשור באפיזודה מדרך התלאות בעלייתנו ארצה. בהיותי תינוק בן שלושה חודשים, התארגנה בעיר בה התגוררנו קבוצת יהודים לעלייה ארצה, כנראה בפיקוח ארגון "הבריחה", שפעל להבאת שרידי השואה למחנות הפליטים בגרמניה ומשם מאוחר יותר לישראל, שהעלייה הלגאלית אליה הייתה באותם ימים אסורה -הוריי הצטרפו לקבוצה זאת.

התכנית הייתה לנצל את החסד שהעניק סטלין לאזרחים שאינם רוסים לעזוב את ברית המועצות לארצות בהם התגוררו לפני המלחמה. אבל במקום לחזור לפולין, ביקשה הקבוצה לנצל את הרשות לעזוב את ברית המועצות ולהגיע למחנות הפליטים בגרמניה. היציאה מברית המועצות הייתה כחוק אבל כשעלו על הרכבת החוצה את אירופה לכיוון מערב, החלו הבעיות. לא היו להם ניירות מסע, שלא לדבר על ויזות או דרכונים, ולכן היו מוכרחים שלא לעבור בתחנות בדיקה לאורכה של הדרך. במהלך הדרך הם הקפידו לרדת מהרכבת בתחנה האחרונה, לפני שהיא הגיעה לגבול בין מדינות. לאחר מכן יצאו למסע רגלי בן כמה ימים, בדרך שחצתה את הגבול בין המדינות ושם עלו שוב על רכבת אחרת שהמשיכה לכיוון מערב גרמניה. כיוון שהיו פליטים, לא היה להם מטען גדול לסחוב, רק צרורות בגדים שנשאו על גבם. הייתי התינוק היחיד בקבוצה. אוכל לתינוקות לא היה. לאמי גם לא היה חלב להניק אותי, כיוון שגם היא כמעט לא אכלה דבר. הכל היה עני ודל. בזמן הנסיעה ברכבת ישנתי כל הזמן בגלל טלטולי הרכבת, אבל כשהקבוצה ירדה מהרכבת למסע הרגלי לעבור את הגבול, החל התינוק, כלומר אני, להתעורר בצרחות רמות, כנראה שהייתי רעב. כאמור מזון לתינוקות, כולל חלב ליניקה, לא היה וההמשך ברור. הקבוצה כולה כעסה מאוד על הצרחות שלי כי פחדו שזה יעורר את תשומת הלב של האנשים שגרו בקרבת מקום והם יזעיקו את המשטרה המקומית. כאמור, לאיש מאנשי הקבוצה לא היו תעודות מעבר, הם היו פליטים שנעו בצורה בלתי חוקית.

כעבור ימים אחדים של פחדים וניסיונות להשתיק אותי, התכנסה הקבוצה ולאחר דיונים החליטו לבקש מאמי להניח אותי בשולי הדרך ולהמשיך בלעדי, וכך להציל את הקבוצה כולה. אמי פרצה בבכי והתנגדה בתוקף. היא הייתה בת עשרים ושלוש ואני הייתי הילד הבכור והיחיד שלה באותה תקופה. זו הייתה בקשה אכזרית מאוד לבקש מאימא להזניח בשולי היער את תינוקה הבכור והאהוב (קרוב לוודאי שלא הייתי שורד בשל חוסר במזון או שהייתי נטרף על ידי חיות) אבל כל אנשי הקבוצה, שעברו את כל תלאות המלחמה, וראו הרבה מקרי מוות סביבם ראו את הדברים אחרת. עבורם עוד תינוק שיינטש לגורלו לא היה דבר נורא כל כך, בעיקר כשהוא נועד להבטיח את הצלתם של כל היתר.

לבסוף הוחלט לבקש מאימא לעזוב את הקבוצה, ואם תרצה תוכל להשתרך מרחק כמה מאות מטרים מאחוריהם. כך יישמר קשר עין עם הקבוצה ומצד שני הצרחות לא יסכנו אותם. אמי עזבה את הקבוצה, אבי הצטרף אליה כמובן, ושניהם הלכו לבדם מרחק לא גדול במיוחד אחרי הקבוצה. כשהגיעו לצד השני של הגבול הצטרפו לשאר אנשי הקבוצה ועלו יחד על הרכבת הבאה שהמשיכה בדרכה לכיוון מערב.

כך חצו מספר פעמים את הגבולות ביו מדינות אירופה עד שהגיעו ליעדם – גרמניה. אימא לא שכחה עד יום מותה את הדמעות והכעס על הקבוצה ועל הבקשה האכזרית. בגרמניה גרנו שלוש שנים במחנה עקורים ליד העיר מינכן. כידוע, הסתובבו מיליוני פליטים בכל הדרכים באירופה באותה תקופה, רבים מאוד מהם יהודים ניצולי שואה. מקץ שלוש שנים הגיעו למחנה העקורים (בכפר ששמו: "ליפהאם") שליחים מישראל, הם גייסו תחילה את הבחורים הצעירים והרווקים והעלו אותם לישראל, המדינה שזה עתה נולדה. חלק מהבחורים, שנקראו המח"ל, נהרגו במלחמת השחרור, רובם השתחררו אחריה. באותה שנה, 1949, הסתיימה המלחמה ושאר אנשי מחנה העקורים עלו ארצה. כאן, נשלחנו אבא, אימא, סבתא שלי ואנוכי למעברת באר-יעקב, והתחלנו את חיינו בישראל.

הזוית האישית

סבא אלי: שמחתי בחיזוק הקשר עם הנכד שלי, העברת סיפור משפחתי לדור הצעיר.

הנכד ארז: היה לי זמן איכות עם סבא, חיזוק הקשר ושמיעת סיפורים על העבר .

בשולי הדברים, רצינו להביע את תודתינו והוקרתינו לגברת דלית ברק על מסירותה הרבה ועל הנחייתה המצויינת במהלך התוכנית הקשר הרב דורי. נהנינו מאוד, חיזקנו את הקשר בינינו, וזכיתי להעביר רגעים מהמורשת המשפחתית לנכדי האהוב. המשיכו בתוכניות מסוג זה, אין להן תחליף ואין שיעור לחשיבותן!

באהבה, אלי וארז